באחד מערבי השבוע ישבנו, קבוצת אימהות מהגן של אורי, לערב לירלורים, גיג'דורים ושיחות ברומו של קונסילר. בעומק השיחות, היין והאוכל המשובח, המעבר בין הנושאים היה כה משעשע מחד וכבד משקל מאידך.
בין היתר, כל אחת שיתפה את סיפורי הלידה שלה, דבר שהקפיץ לי אוטומטית את האנשים שהיו סביבי במהלך שלוש הלידות, תחנות חיי המשמעותיות כל כך.
ובהתקרב הבחירות, הכל כך מהותיות ומשנות המציאות במדינתנו היקרה, הרגשתי כה מלאת הערכה וברת מזל על האנשים, על החברות שאיתי בחיי ובוחרות להיות שם שוב ושוב, כל הזמן, לא משנה מה מזג האוויר ההפכפך בחוץ או מהו מצב רוחי השנוי במחלוקת בפנים.
מתחת לפני השטח, ככל הנראה ידעתי שאני דועכת לתוך עצמי, אבל מול המראה סיפרתי לעצמי סיפורים וניסיתי לשלוח לעצמי גלגלי הצלה כרוח על פני תהום.
אימי היקרה הייתה הראשונה שזיהתה את המצוקה והמליצה לי על שיחות טיפוליות. היא ניסתה לעשות ככל יכולתה המופלאה כדי לאחוז את ידי, שניסיתי להרפות. גם אבי השתדל והגיע לביתנו בשרון להיות עם עילי.
אבל משהו בתוכי לא ידע רוגע. הייתי יושבת וצופה בשקיעה היפה מכיוון דרום-מערב, שכיסתה את החורשה הייחודית, ושוקעת בעצמי, ביגוני, אל תוך כורסת העור ההיא, שידעה חוויות רבות מדי בבית הוריי.
חברתי המהממת מהתואר הראשון גרה אז בצפון, ומבחינה פיזית לא הייתה קרובה אליי, אבל הוציאה לי את הראש מהמים אשר בכיור בכל שיחת טלפון. בכל שעה ביום או בלילה, בתוך טירוף של בכי, ניסיונות הנקה שורפים בנשמה ושערות לבנות שבצבצו, היא הייתה המגבת הוורודה העוטפת. איתה הטירוף הרגיש נוח יותר.
ידעתי שהיא חקוקה בליבי לעד. הבנתי שלא משנה מה יקרה, הכול זמני וכנראה עובר.
"אני כאן, הכול בסדר"
בשיחה אל תוך הלילה לחשתי לו שאני מפחדת שיהיה לי דיכאון אחרי לידה, כמו אז, בפעם הראשונה.
חששתי לאבד את זה בין כל האהבה הגדולה, לחרדה שפתחה פער בנשמה, לחדר המפוצץ אדרנלין שנפתח בהשקה מרשימה. החסון הביט אל תוך עיניי ואמר לי את המשפט המרגיע בעולם, זריקת קורטיזול משככת, אוקסיטוצין טהור: "אני כאן, הכל בסדר, כל מה שתרצי ותצטרכי נעשה, העיקר שתהייה רגועה ובטוב".
להביא ילד לעולם בזמן מלחמה
בלידה השלישית, עם יהלי, קצת יותר משנתיים אחרי, בבית החולים האהוב עליי בתל אביב, יהלי הגיח לאוויר העולם בשבוע 40+1, אחרי סטריפינג, שלושה חודשים לתוך המלחמה הקשה ביותר שידעה ארצנו האהובה.
כה פחדתי שירגיש בבטן את חרדותיי ואת הדמעות שלא הפסיקו לרדת. לא חדלתי מלחשוב לאיזה עולם מוטרף אנו מביאים ילדים, וחששתי מעוד שמונה עשרה שנה שיגיעו, מרגע הגיוס, כשהוא עוד עובר בבטני. לשמחתי, נולד לנו ילד שמסביר לנו מהי חדווה על בסיס שעתי וכמה כל קושי נעלם באבחת הצחוק.
כשעליתי להתאוששות, עייפה מהלידה ולאחר קורונה שהקשתה עליי בלחיצות האדירות, תשושה ומעכלת את האירוע, הופיעה בהפתעה גמורה חברתי הטובה מגבעתיים, עם מארז קרמים מפנק עבורי וחיבוק, ואמרה לי את הדבר המשמעותי ביותר שכל אישה שלוש שעות אחרי לידה צריכה לשמוע: "את נראית מעולה, כאילו לא ילדת לפני שנייה".
אהבתי אותה קצת יותר באותו רגע. אהבתי את היכולת שלה לראות אותי, להיות רגישה אליי ולהכיל אותי בלי שאפילו ביקשתי. הרגשתי שזכיתי בנכס מזוקק רגשית, חברה לנצח.
כשהכרתי את החסון, הוא אמר לי המון פניני חוכמה שהולכים איתי עד היום. אחת מהן היא איכות האנשים שסביבך ולא הכמות. כמה הוא צדק וכמה אני זכיתי.
התרעות פיקוד העורף