אסון 7 באוקטובר היה שבר לאומי עמוק. לנוכח גודל האסון, אי-קבלת האחריות מצד הקואליציה, ובראשה ראש הממשלה, היא כשל מנהיגותי שלא ניתן להשלים עימו. מנהיגות נבחנת לא רק ביכולת ההובלה, אלא גם בנכונות להכיר בכישלון ולשאת באחריות.
לצד סוגיית יום אסוננו, מדאיגה המחויבות הפוליטית הגורפת למפלגות החרדיות. ההבטחות להמשך הפטור מגיוס והיקף הכספים הקואליציוניים מבטאים, בעיניי, העדפת אינטרסים מגזריים ואישיים על פני טובת המדינה.
מטרידים מאוד גם נרמול הכהניזם והשיח הקיצוני והגזעני בקואליציה הנוכחית, הפגיעה במוסדות הממלכתיים והיחלשות השירות הציבורי המקצועי במשרדי הממשלה השונים. כך גם זועקים היעדר גינוי ממשלתי חד-משמעי ובעיקר היעדר תגובה נחושה לאלימות של צעירים יהודים כלפי פלסטינים ורכושם. מדינה חייבת להגן על תושבים בשטחה, לשמור על שלטון החוק ולהיאבק באלימות ללא משוא פנים.
התרחבות השסע החברתי והפיכתו לכלי עבודה פוליטי גורמות לאלימות שהתרחבה בקדנציה הנוכחית. לשיקולי בחירתי אפשר להוסיף את הפיכת שירותי הדת למקום שבו מועסקים מקורבים ואת ההידרדרות במקומן של נשים בהנהגה ובמוקדי קבלת ההחלטות. כל אלה אינם גזירת גורל, אלא תוצאה של בחירות פוליטיות, שאפשר וצריך לשנות.
לקראת יום הבוחר עלינו לזכור כי בחירה פוליטית, חשובה ככל שתהיה, אינה מספיקה. כדי לשנות את המציאות עלינו להתחייב גם לשינוי אישי וציבורי, פנימי וחברתי. להתחייב לקבלת תוצאות הבחירות, גם אם הן אינן כרצוננו. בדמוקרטיה מותר ואפילו צריך להיאבק על הדרך, אך חובה לכבד את כללי המשחק.
עלינו להתחייב להפסקת המלחמות הפנימיות: להתווכח בלי לשנוא, לחלוק בלי למחוק את האחר, ולהכיר בכך שמחלוקת אינה הופכת את הזולת לאויב. ומעל הכל, עלינו להתחייב לשינוי השיח: להחליף הפחדה בהקשבה, גסות רוח באחריות, ופופוליזם בשיח אחראי המבקש לבנות עתיד משותף.
התרעות פיקוד העורף