אנחנו אומרים שהבחירות החשובות בחיים הן אלו שמעצבות אותנו: איזה מקצוע ללמוד, עם מי להתחתן, איפה לגור. שטויות, רבותיי, הבחירה האמיתית, זו שמעמידה אותנו במבחן ובודקת את האינטליגנציה הרגשית שלנו, נקבעת בסופרמרקט בשנייה שאנחנו צריכים לבחור באיזה תור לעמוד.
תיאורטית זה פשוט: מובילים את העגלה לתור הקצר ביותר. הרי אני אנסה תמיד למצוא דרך לתור הקצר ביותר, והתוצאה לרוב קטסטרופה. אחרי סקירת התורים האחרים, אני נעמד מאחורי עגלה קטנה ותמימה ולא עמוסה במיוחד, מאמין שהתור יתקדם בזריזות, מעלה דופמין במוח, חושב שניצחתי את המערכת, ואז מסתבר שהגברת בראש התור שכחה שתי עגבניות, או שהיא מתלבטת מול שלל המבצעים שהקופאית מציעה, או שהמדבקה מהגבינה נפלה או שהברקוד על הקופסה נקרע והקופה נתקעת, בעוד התור שלידי, שהיה נראה קודם כמו הלוויה ממלכתית, זורם כמו מפלי הניאגרה ואני מוכן להישבע שאלה שעמדו מאחוריי בתור המקביל כבר הספיקו לעבור בקופה, להכניס את השקיות לבגאז' ולצאת ממגרש החנייה.
התור הוא מיקרוקוסמוס, והחיים כולם הם שרשרת של ניסיונות כושלים להתחכם לתור. אנחנו מחפשים את "המסלול המהיר", או את המקצוע שנראה לנו נוצץ ורווחי רק כדי לגלות שנכנסנו לתור תקוע של הסופרמרקט. אנחנו עוברים לנתיב השמאלי בכביש המהיר כי הוא נראה פנוי, ואחרי 100 מטרים מגלים שאנחנו מאחורי משאית בטון שנתקעה בו.
כשהנתיב המהיר ביותר בכביש ובסופרמרקט עלול להתברר כמלכודת, הבחירה הטובה היא פשוט לנשום עמוק, להישאר במקום, להבין שכולנו תקועים. יש משהו מרגיע בזה שאין לנו באמת שליטה על הקצב. ואם זה לוקח יותר מדי זמן, תמיד ניתן לנצל את העמידה בתור כדי לכתוב על זה טור בעיתון.
התרעות פיקוד העורף