הנה משהו שלא עשיתי בעבר, ואני מרגישה מחויבת לעשות עכשיו. בטור הספציפי הזה יהיו תיאורי התעללות בחיות, אם קשה לכם הדבר, ובצדק רב, אל תקראו.
יותר מזה, אתוודה ואומר שאילו אני קיבלתי את האזהרה הזו בתחילת כתבה כלשהי, הייתי מדפדפת הלאה (אם כי אני העמוד האחרון, אז אתם בין הפטיש לסדן). לפני שהפכתי לאמא, שום דבר לא היה גרוע או מזעזע מספיק כדי לנהל לי את המחשבות או להרוס את מצב רוחי, אבל ביום שבו יצאה בתי ממני, פרשתי את כל המגינים שהיו לי סביבה, ואני נותרתי חשופה בשטח, אבל העיקר שהיא מוגנת. ברווקותי, יכולתי לצפות בכל זוועה שהציגו בחדשות או בסרטוני אלימות שנשלחו אליי כדי שאכתוב עליהם ואעלה מודעות.
בשנים האחרונות ביקשתי מכולם לחדול מזה. לא רציתי להתערב, ואפילו מדברים שאמורים לגעת בי, כמו התעללויות בגני ילדים או בחסרי ישע, נמנעתי. ידעתי שאם אצפה, מפלס החרדה, שגם כך גבוה אצלי, יעלה עוד יותר, ואאבד את זה ברגע. אבל בשישי האחרון קרה מקרה. אחרי שאירחנו חברים, הרדמתי את גפן והשבתי את הבית לקדמותו, ולא הצלחתי להירדם. נכנסתי להתקלח, שתיתי משהו חם, וגם אחרי זה השינה לא באה אליי.
השעה הייתה כבר קרוב ל־2 אחרי חצות, גללתי קצת בפייסבוק, ואחר כך באינסטגרם, ואיכשהו, אולי בגלל פספוס האלגוריתם של מישהו מהם, צפיתי בסרטון שבו נראה בחור צעיר בן 18 בערך, באיזה מושב בצפון, עומד מול גור חתולים מתוק ורוכן לעברו. בהתחלה זה נראה תמים. הנחתי שאם לא הייתה אזהרת תוכן לפני כן, בטח מדובר בסרטון מתוק של מעשה חסד בין הבחור לחתול. אבל שלוש שניות אחר כך מצלם הסרטון אמר משהו כמו "תתפוס אותו מהזנב", ואז כבר היה מאוחר מדי.
הנער הזה, ששמו שמור אצלי, תפס את גור החתולים, הניף אותו באוויר וזרק אותו על הקרקע, אחר כך בעט בו בחוזקה ושוב הניף אותו וזרק לקול צחוק חבריו, שעמדו מאחורי המצלמה. החתול בכה, אחר כך נחנק, ואז שתק, ושוב בכה, וצווח והתחנן, ובכה, ואז השתעל ונדם. הסרטון נגמר, ואם עד אותו הרגע הלילה היה לבן, הוא הפך לשחור.
דפיקות הלב שלי התחילו להתגבר ולהלום בי. קמתי מהמיטה והדלקתי את האור בחדר, אולי פחדתי שהרוע ייכנס, או ששטנים בדמות נערי מושב ייכנסו אל ביתי. לא האמנתי שצפיתי בזה. הלכתי אל הסלון ושתיתי מים, פתחתי את החלון ונשמתי אוויר קר של תחילת הסתיו, ואז הרגשתי איך משהו נפרץ בי. ידעתי שהמחשבות הטורדניות שלי והרצון בנקמה לא יניחו לי. במקום לנסות לשכוח מהסרטון, שבתי אל חדרי המואר וצפיתי בו שוב ושוב ושוב.
זה נשמע פסיכוטי? אולי. אבל קראתי את התגובות שמתחתיו. היו שם איומים כלפי אותו הנער, פרצופים בוכים, קללות והמון פעמים "למה?", שכתבו אנשים מכל המגדרים, המגזרים והדעות. למה? באמת למה?
לא הרבה זמן אחרי, וכמו בכל פעם שנחשפת התעללות בחיה חסרת ישע, עלו להתקפה שניים שאני כל כך מעריכה. מניחה ששמעתם עליהם בדרך כזו או אחרת. האחד הוא היוטיובר והיזם דניס צ'רקוב, והשני הוא מר ישראל, מפתח הגוף והפעיל החברתי מישל טרוני. כבר שנים ארוכות שהם מנהלים, בלי כל רווח ובידיעה ברורה שהם פותחים חזיתות, גורעים מחייהם האישיים ומשלמים מחירים לא קלים לפעמים, את "משטרת החיות".
הם מגיעים בדרך לא דרך ועם צבא מפואר שעומד מאחוריהם (ביניהם גם בכירי משטרה, שופטים, בעלי ממון וכו') לכל מי שמתעלל בבעל חיים, מארגנים לו הפגנות מחוץ לבית, חושפים את שמו למאות אלפי העוקבים שלהם ועורכים לו שיימינג מפואר. לפעמים, במקרים חמורים ושוברי לב, כמו זה למשל, אפילו משגרים איומים של ממש, ונוקבים בגזר הדין של אותו הפושע: לתרום 20 אלף שקלים לכל עמותה שיבחר, להסגיר את עצמו, או דברים קשים יותר לדמיונכם הפרוע.
יבואו הצדקנים ויגידו שהם לוקחים את החוק לידיים (באחד הסרטונים אומר מישל "משטרת ישראל, אם לא תגיעו אל הבחור הזה לפנינו, ניקח את החוק לידיים"), אבל אם אין מספיק כוח אדם לאכוף את השמירה על בעלי החיים, וכל חתול עשירי שאני רואה ברחוב כרות זנב, עם פצע מדמם או צבוע בספריי צבעוני ודביק, טוב שיש אותם, ולו יכולתי, הייתי מעבירה להם מעטפה נכבדת בכל חודש ורק שימשיכו.
לא הרבה זמן אחרי, כבר חשפו לכולם דניס ומישל מי הבחור (הוא בן 20), היכן הוא גר ואפילו מי הוריו, במה עוסק אביו וכמה אחים יש לו. מישל הגדיל לעשות: טלפן אל האב והוכיח אותו על מעשיו של בנו. מודה, היה לי קשה לשמוע את השיחה. האב ביקש סליחה, התבייש בבנו ואמר שלא היה לו מושג על זה, ובמשפט הבא כבר הכחיש הרבה דברים וסיפר כי הנער נכנס עם חתולים וכלבים הביתה, וכי הוא רב חסד. מזל שלא נפלתי לרחמים, כי המרחם על אכזרים וכו'.
קולות יללות התחינה לא יצאו לי מהראש כל השבת, גם כשטיילתי עם בתי ועם תקווה הכלבה שלנו בפארק, וגם כשהלכנו למסעדה לקראת הערב, וגם כשיצאה השבת ונשקתי למצחה ואיחלתי לה לילה טוב, יללות הגור ליוו את מחשבותיי ואת יומי.
בלילה העזתי שוב לפתוח את האינסטגרם ולהתעדכן בגורל הצעיר שמקומו מאחורי סורג ובריח. ראיתי שהמשטרה עצרה אותו, וכצפוי, לא הרבה אחרי כן, שוחרר בתנאים מגבילים. מאכזב, אבל מתישהו מתרגלים. עוד ראיתי הפגנה מטורפת מחוץ לבית הוריו. הימים ימי בחירות, השבת רק יצאה וכבר מאות אנשים מפגינים למען חתולים, כלבים וכל בעל חיים שעובר סיוט כזה. ההפגנה הייתה לגיטימית, בלי קללות, מכות או דחיפות.
להורים האלו הייתה ההזדמנות לצאת, לחלק שתייה או קרואסונים ולהסביר שזו לא דרכם. ראיתי את האנשים שהפגינו, לא רוצה להיות סטיגמטית, אבל הם לא אנשים שיש לפחד מהם. מה עשו הורי הבחור? הוציאו אל החצר שלהם רמקולים ענקיים והשמיעו מוזיקה בקולי קולות, עד שקולות המפגינים לא נשמעו.
לפעמים אין צורך לנגוס בפרי כדי להרגיש את טעמו הרקוב, מספיק להביט בעץ שעליו גדל. מתישהו התפזרו המפגינים, אבל האש לא דעכה. הסרטון התפשט גם בחברה הערבית, שם מדווחים בכל שבוע על למעלה מ־200 מקרים של התעללות בחיות. וגם שם מאסו בכך וקוראים למגר את התופעה ולבוא חשבון עם כל מי שמעז להתעלל.
ההורים הללו והילד הזה הם כל מה שחולה בחברה שלנו. הם אלו המזהמים את החברה הישראלית, את היהדות, את האחדות ואת המוסריות. הלוואי ובבתי הקולנוע, בכבישים, בתורים, וליד כל חסר ישע היו עומדים שומרי סף הדוברים את שפתם של מישל ודניס ולא את שפת התנאים המגבילים והבירוקרטיה המייאשת. הלוואי וקולות הצווחות הנשמעים באוזניי גם עכשיו, כמה ימים אחרי, כשאני כותבת לכם את הטור, היו מתחלפים בקולות צחוק, מוזיקה, מרגוע, נביחות שמחה או יללות מתוקות של פינוק ואהבת הבריות.
נשגב מבינתי איך אפשר להגיע לגיל נעורים, להושיט יד מלטפת, וכשהיא פוגשת יד אחות, להשתמש בה כדי לרצוח. מה עברת בכל כך מעט שנים שגרם לך להתנהג ככה?
התרעות פיקוד העורף