הבוקר שאחרי היה כמעט צפוי מראש. הלכנו לישון עם המדגמים, התעוררנו לסימני שאלה, וקיבלנו עוד סיבוב של פרשנויות באולפנים, שחלקן נשמעות כמו שידור חוזר של עצמן. בתוך כל הקשקשת הזאת נשארת תחושה אחת: שום דבר מהותי לא נפתר. תיראו מופתעים. אז אכן, אחרי שלוש שנות מלחמה הבחירות הן החשובות ביותר, ולתוצאות שלהן יש השלכות ממשיות על החיים של כולנו, אבל גם אם המחנה שלנו ניצח, המדינה לא בהכרח ניצחה. ואם הפסדנו, זו לא סיבה להתייאש, לסגור את הבאסטה ולהרים ידיים. זה הבית שלכם, וזה גם הבית שלנו.
שיעורי ההצבעה הגבוהים מעידים על כך שהציבור לא אדיש. אנשים רוצים להשפיע, אכפת להם, והם הגיעו לקלפי מתוך תחושת חירום אמיתית. אלא שההשתתפות בדמוקרטיה לא יכולה להסתכם בהטלת פתק בקלפי. התרגלנו להפקיד בידי הפוליטיקה כמעט את כל התקוות והחרדות שלנו, אנחנו מחכים שהמחנה שלנו ינצח, שמנהיג כזה או אחר יתקן את מה שהתקלקל, ובינתיים מתווכחים בלי סוף על מי אשם ומי צודק.
הפוליטיקה אמורה להיות הכלי שבאמצעותו אנחנו מעצבים את החיים המשותפים שלנו. בישראל היא הפכה לא פעם למטרה בפני עצמה, ניצחון של המחנה שלנו נתפס כהישג גם כששום דבר בחיינו לא השתפר. אבל ריבונות היא לא רק היכולת לבחור מי ינהל את המדינה. היא גם היכולת לעצב את החיים שלנו, את הקהילה שאנחנו חלק ממנה ואת היחסים שלנו עם מי שחושבים אחרת. היא מתחילה קודם כל בהחלטה לא להפיץ מידע רק מפני שהוא מחזק את העמדה שלנו, בנכונות לפעול בקהילה במקום להסתפק בתלונות עליה, וביכולת לדרוש שינוי בלי לחכות שמישהו מהמחנה שלנו יגיע לשלטון. אין פירוש הדבר להתנתק מהפוליטיקה או לוותר על מאבקים חשובים, אלא להפסיק להאמין שעד שהצד שלנו ינצח אין לנו יכולת להשפיע.
אין כוונה לבקש מאנשים למחוק את הכעס, לטשטש את הפערים או להעמיד פנים שהמחלוקות בישראל אינן תהומיות. יש החלטות שצריך להילחם נגדן ועמדות שצריך להגן עליהן בכל הכוח. האחריות לשסע אינה מתחלקת שווה בשווה, למנהיגים יש כוח והשפעה שאין לאזרח מן השורה, והם צריכים לשאת באחריות למעשים שלהם ולשיח שהם מייצרים. אבל ההכרה באחריותם אינה פוטרת אותנו מלבחון את עצמנו. אי אפשר להתלונן על האלימות ועל הפייק ניוז ברשתות, ובאותה נשימה לסלוח על כל אמירה פוגענית רק מפני שהיא משרתת את הפוזיציה שלנו.
קל מאוד לשנוא. זה פשוט, זה מידבק, וזה בעיקר משחרר אותנו מהחובה לחשוב. כשכל הדיון מתמצה בשאלה מי האויב ומי אשם, כבר לא צריך לשאול מה צריך להשתנות ומה אנחנו מוכנים לעשות כדי שזה יקרה. הרשתות החברתיות מתגמלות את השנאה, הפוליטיקאים יודעים להשתמש בה, ואנחנו הפכנו לצרכנים המצטיינים שלה. אבל שנאה היא לא אסטרטגיה, ונידוי המחנה השני הוא לא תוכנית עבודה. מי שמאמין שהמדינה הזאת שייכת רק לחצי מציבור זה או אחר, מקדם במו ידיו את הפירוק שלה, גם אם הוא עוטף את זה במילים גבוהות על דמוקרטיה או פטריוטיזם.
המדינה הזאת לא תברא את עצמה מחדש מתוך הקלפי. אפשר ובעיקר צריך להמשיך להיאבק על מדיניות, לדרוש תשובות ולפעול כדי להחליף שלטון. אבל אסור לנו למסור בידי הפוליטיקאים את כל התקווה והיכולת שלנו להשפיע. בסופו של דבר, השאלה אינה רק מי ניצח בבחירות, אלא מה נחשב בעינינו לניצחון ביום שאחריהן.
תקראו את זה שוב, אין כאן באמת מנצחים אם חלקים גדולים מהציבור מרגישים שאין להם פה מקום או עתיד. ואפשר עד מחר להמשיך לחכות למשיח הפוליטי התורן שיבוא להציל אותנו, או סוף־סוף להתעורר ולהבין שהאנשים שאנחנו מחכים להם, הם אנחנו. בסוף תוצאות הבחירות, יהיו אשר יהיו, אולי קובעות מי ינהל את המדינה, אבל לא לבדן הן קובעות איזה עם נהיה.
התרעות פיקוד העורף