ממשלת אחדות לא צריכה להתחיל בנתניהו | דן פרי

כתבתי בשבוע שעבר שגוש השינוי חייב לפעול בנחישות ולהקים ממשלה בתמיכת המפלגות הערביות. מאז אני שומע מכל הכיוונים שישראל זקוקה דווקא לממשלת אחדות אחרי שנים של פילוג, הסתה, מלחמות ומשברים. אני חושב שבבחירות יש מנצחים, אבל אני גם מבין את הכמיהה לקצת שקט ושלווה, ולהעמדת פנים של הסכמה. השאלה היא איזו אחדות, מי עומד בראש, ומהם התנאים.

אז בואו נבחן את המצב - ונתחיל בסילוק רעיון מגוחך אחד מהשולחן: הטענה שבנימין נתניהו חייב לעמוד בראש כל ממשלת אחדות, או לפחות לקבל רוטציה על ראשות הממשלה. זוהי תפיסה אבסורדית המעידה עד כמה הוא הצליח להנדס כאן תודעה.

ובכן, הרי החדשות: נתניהו הפסיד. הגוש שלו קיבל 53 מול 67 לגוש המתנגד לו, כולל 19 המנדטים של המפלגות הערביות (בהם, דרך אגב, שני ח"כים יהודים). ניסיונותיו של נתניהו להוציא את המנדטים הערביים מחוץ למשחק אינם יכולים להתקבל. זהו תרגיל שקוף שתוכנן מראש וראוי לבוז ושום דבר אחר. זה יעשה שירות טוב מדי לאויבי ישראל הלהוטים להציג אותה כפייק-דמוקרטיה. וזה פשוט ירסק את האמון של הערבים במדינה.

עניין שני הוא "המפלגה הגדולה". המנצח בבחירות בישראל נקבע על פי היכולת לגבש רוב פרלמנטרי, ולא על שום עניין שקשור במפלגה. קדימה היתה גדולה מהליכוד ב-2009 – לשווא – והליכוד היה גדול מיש עתיד ב-2021, וזה היה שווה כקליפת השום. יתאחדו בנט ואיזנקוט ואז יהיו גדולים כעת מהליכוד – וגם זה לא ישנה. הכלל פשוט: 61 הוא רוב, וכל מנדט חוקי נספר.

לכן אני מציע לאיזנקוט תוכנית בשני שלבים. היא מחייבת קור רוח ונכונות להתעלם מצעקות. במילים אחרות, היא מחייבת אותו ללמוד מנתניהו. הוא לא דאג להשיג אישור ממישהו כאשר המיט עלינו גיהנום.

בבחירות 2022 השיג הגוש של נתניהו רוב של 64 מנדטים, שהתבסס על תיקו בקולות, מירב מיכאלי אחת והמון מזל עם אחוז החסימה, ומיד התנהג כאילו קיבל מנדט לשנות את אופייה של המדינה מן היסוד. הוא הקים ממשלה קיצונית, נתן כוח עצום לקנאים ולמשיחיים, ופתח במתקפה על מערכת המשפט. מאות אלפים יצאו לרחובות. מומחים הזהירו. בעלי ברית מחו. נתניהו המשיך בשלו. הוא לא חשש  מ"שסע בעם". הוא לא שאל אם האופוזיציה מרוצה. הוא טען שיש לו מנדט למשול. האסון הצפוי הגיע; את נתניהו זה לא הרשים.

ובכן, עכשיו הרוב נמצא בצד השני.

ראשית, לבטל את החקיקה שנועדה להחליש את מערכת המשפט ולרכז כוח בידי הממשלה, ולהתחיל בשיקום האיזונים והבלמים שנפגעו. שנית, להקים מיד ועדת חקירה ממלכתית לאסון 7 באוקטובר, עם סמכויות מלאות וללא חסינות פוליטית לאיש.

במקביל, הממשלה צריכה להתחיל בגיבוש מתווה אמיתי לשירות צבאי או לאומי לכלל האזרחים, יהודים וערבים כאחד, תוך התאמה לצרכים הביטחוניים ולמאפיינים השונים של האוכלוסיות. אי אפשר להמשיך במצב שבו חלקים גדולים מהציבור נושאים בנטל ואחרים נהנים מפטור גורף. גם אי אפשר להמשיך לדרוש שוויון בחובות תוך התעלמות משוויון בזכויות.

לכן צעד נוסף, מיידי, חייב להיות תוכנית אגרסיבית להשוואת התקציבים והשירותים של הרשויות המקומיות הערביות לאלה של הרשויות היהודיות, לפי הצרכים האמיתיים של התושבים. תשתיות, חינוך, תחבורה, ביטחון אישי ומאבק בפשיעה. אזרחי ישראל הערבים אינם צריכים להסתפק בהבטחות חגיגיות על שוויון; הם צריכים לראות אותו בתקציב המדינה.

שיוויון, דרך אגב, גם לחרדים; הם יתרגלו. שאר הציבור יריע.

גם במדיניות החוץ אפשר לשבור את הקיפאון. הממשלה צריכה להציע ללבנון הסכם שלום מלא, בליווי סיוע כלכלי בינלאומי נרחב לשיקום המדינה, בתנאי שחיזבאללה יפורק מנשקו ושממשלת לבנון תחזיק במונופול על הכוח הצבאי בשטחה. לסוריה יש להציע הסכם שלום ונורמליזציה, המבוסס על הכרה בריבונות ישראל ברמת הגולן. אין אשליה שהצעות כאלה יתקבלו מיד, אבל ישראל צריכה לחזור להיות מדינה שמציגה יוזמות מדיניות במקום להסתפק בניהול אינסופי של איומים.

כל זה צריך להתחיל בחודש הראשון. איזנקוט יהיה ראש הממשלה, ובתקופה זו יחזיק גם בתיק החוץ. הממשלה תבהיר שהרוב החדש מתכוון למשול, ושמדובר בשינוי כיוון ממשי, לא בהחלפת שמות על דלתות המשרדים.

ואז, בתחילת החודש השני, מגיע השלב השני. איזנקוט יוכל להזמין את הליכוד להצטרף לממשלת אחדות לאומית. זה מעצבן – כי לליכוד מגיע עונש כבד – אבל זה כנראה מה שנדרש. שבעה או שמונה משרדי ממשלה יישמרו לליכוד, כולל משרד החוץ לנתניהו עצמו. החוק ישונה לאפשר למואשם בפלילים לכהן כשר  – זה בזיון, זה אולי ייפסל בבג"צ, אבל נדרשת נדיבות.

נציגי הליכוד יוכלו להשתלב בניהול המדינה, להשפיע על מדיניותה ולסייע בשיקומה.

טוב, לא נחמוד לצון. הם ירצו לקבל ג'ובים ולעשות לעשות נזק, כי זה מה שרק הליכוד יכול. יש לאפשר להם להזיק, אבל רק קצת, במתינות. אולי איזו התנחלות בעומק הגדה. ולא תהיה רוטציה.

.יש כאן היגיון פוליטי. נתניהו טוען כבר שנים שהוא מבקש אחדות, אך בדרך כלל כוונתו היא שאחרים יצטרפו לממשלה בראשותו, יקבלו את סמכותו ויעניקו לו לגיטימציה (עד עת הסכין בגב). הגיע הזמן להפוך את המשוואה. אם הליכוד באמת מעוניין באחדות, הוא מוזמן להצטרף לממשלה שמייצגת את הרוב הפרלמנטרי שנוצר בבחירות.

ואם נתניהו יסרב? זו תהיה החלטתו. הציבור יוכל לשפוט אם העדיף את טובת המדינה או את כיסאו - את האובססיה שלו, של הבן והרעיה. אפשר גם להניח שיהיו בליכוד אנשים שיתחילו לשאול אם המפלגה צריכה להישאר באופוזיציה רק משום שמנהיגה אינו מוכן לכהן תחת ראש ממשלה אחר.

אין שום סיבה להעניק לנתניהו פרס על הפסדו. אין שום סיבה לשקול חנינה או נשיאות. אין גם סיבה להעניק לו אפשרות לחסום את הצעדים הראשונים והחיוניים לשיקום המדינה. קודם מתקנים, אחר כך מרחיבים את הממשלה ומזמינים את המפסידים לקחת בה חלק.

המודל הזה מציע גם תשובה למי שחוששים מהסתמכות על המפלגות הערביות. דווקא הקמת הממשלה בעזרתן, ולאחר מכן הרחבתה באמצעות הליכוד, עשויה להוביל לממשלה רחבה ויציבה שאינה תלויה לאורך זמן במפלגה אחת או במחנה אחד. אם באמת תקום בסוף ממשלת אחדות, רע"מ חייבת להיות חלק ממנה. נקודת המוצא חייבת להיות הכרה מלאה בלגיטימיות של הקולות הערביים.

כן, כן. יהיו הפגנות, איומים, זעקות על גניבת הבחירות, האשמות בבגידה ודרישות לבחירות חדשות. מכונת הרעל תעבוד מסביב לשעון. נתניהו ואנשיו ינסו להפוך את עצם השימוש ברוב פרלמנטרי חוקי למעשה בלתי לגיטימי. שיצעקו.

לכל מי שיתקשה להשלים עם העובדה שגם קולותיהם של אזרחים ערבים נחשבים, יש לי הצעה אישית: אני מוכן לקנות לכם מגפון, כדי שתוכלו לצעוק חזק ככל שתרצו. אמליץ לכם גם לקחת ואליום, כדי להירגע. ולבסוף אגיש לכם עותק של מגילת העצמאות, המבטיחה שוויון זכויות חברתי ומדיני גמור לכל אזרחי המדינה, בלי הבדל דת, גזע ומין. כדאי לקרוא.

אנו מכריזים בזאת על הצלת מדינה יהודית בארץ ישראל. היא מדינת ישראל.