נשיא שספג כישלון מדיני ותבוסה פוליטית באותו שבוע עלול לחפש תיקון במקום אחר. ארצות הברית נוטה להגיב לפגיעה בכבודה בעוצמה שאיננה מידתית, וכשמערכה הופכת לעניין של כבוד אישי ופוליטי, ההיגיון האסטרטגי נדחק הצידה. מלחמה כזאת לא תכוון לפתיחת הורמוז או לעצירת הגרעין. היא תכוון להעניש. ומלחמת ענישה איננה יודעת היכן לעצור.
ההבדל הוא שבלוב לא היה אורניום מועשר. באיראן יש מאות קילוגרמים, שמקום הימצאם המלא אינו ידוע גם היום. בתרחיש של התפרקות, חלק מהם עלול להגיע לידי גורמים שאיש אינו שולט בהם – פלגים של משמרות המהפכה, מיליציות אתניות, ארגוני טרור. הבעיה תהפוך ממלחמה ממוקדת על הורמוז למלחמת נקמה של טרור בכל מקום. איראן תהפוך לחות'ים – אבל בגודל של מדינה גדולה, עם עומק אסטרטגי, עם נפט ועם הרבה יותר זירות.
לישראל אין שום אינטרס להיגרר למהלך כזה. האינטרס הביטחוני שלה הוא מטרות מוגדרות: נטרול היכולת הגרעינית, הגבלת מערך הטילים, ניתוק השלוחים. מלחמת נקמה אמריקאית איננה משרתת אף אחת מהן. היא מחליפה איום מוכר, שאפשר להרתיע, בכאוס שאין לו כתובת. מדינה עוינת אך מרוסנת היא יריב שאפשר להרתיע. אוסף מיליציות עם חומר בקיע - לא.
ישראל כבר שילמה מחיר כבד על מערכות שנפתחו בלי הגדרה ברורה של תכלית ושל סיום, מלבנון 1982 ועד עזה. אין סיבה לחזור על הטעות הזאת, הפעם בקנה מידה אזורי ועם רכיב גרעיני.
לכן על ישראל לומר לוושינגטון, בשקט אבל בבירור: כן ללחץ, כן לאיום, כן גם לשימוש ממוקד בכוח אם יידרש. לא למלחמת נקמה. מלחמה שתכליתה לרפא עלבון פוליטי לא תסתיים ב-4 בנובמבר. היא רק תתחיל שם.
התרעות פיקוד העורף