נתניהו לא נדחק לזרועות החרדים והימין הקיצוני - הוא בחר בהם | נדב תמיר

בקרב תומכי האחדות בין איזנקוט, בנט וליברמן, לבין נתניהו נשמעת הטענה כי מדיניות "רק לא ביבי" היא שהובילה להקמת הממשלה הנוראית האחרונה. לטענתם, החרמת נתניהו לא הותירה לו ברירה אלא להקים קואליציה עם החרדים והימין הקיצוני. אלא שהטענה הזאת אינה עומדת במבחן המציאות.

האינטרס המשפטי של נתניהו הוא שקבע את הרכב הקואליציה שלו. מאז הגשת כתבי האישום נגדו, המטרה המרכזית שלו היא להשפיע על גורל משפטו. כפי שאמר יאיר לפיד, נתניהו רוצה להחליט מי יהיה התובע במשפטו. לא רפורמה משפטית ולא אידיאולוגיה עומדות במרכז המהלך, אלא ניצול הזדמנות פוליטית לשינוי מערכת המשפט.

גם אביגדור ליברמן, איש ימין מובהק, הגדיר את הרפורמה של יריב לוין כמהלך להצלת נתניהו ולא כרפורמה משפטית. בני גנץ ראה בה ניסיון להסדיר מחדש את המשטר באופן שישרת את נתניהו, ואולי גם את דרעי.

אם זו מטרתו של נתניהו, לפיד, גנץ וליברמן לא יכלו להיות שותפים למהלך. שלושתם הציבו את שמירת עצמאותה של מערכת המשפט כקו אדום. ממשלת הרוטציה שהקים נתניהו עם גנץ ב־2020 קרסה בתוך פחות משנה, ובתקופה שבה גנץ החזיק בתיק המשפטים, לא קודם מהלך משמעותי להחלשת בית המשפט או הייעוץ המשפטי. גם ממשלת החירום שהוקמה לאחר 7 באוקטובר עסקה במלחמה בלבד ולא שינתה את מדיניות נתניהו בנושא המשפטי.

נתניהו למד אפוא ששותפות עם המרכז יכולה להעניק לו יציבות זמנית, אך לא את מה שהוא זקוק לו באמת: קואליציה שתתמוך בשינוי מאזן הכוחות בין הממשלה למערכת המשפט.

לשם כך הוא נזקק לשותפים בעלי אינטרס עצמאי בהחלשתה. המפלגות החרדיות רואות בבג"ץ וביועצת המשפטית לממשלה מכשול להסדרת הפטור מגיוס לבני הישיבות. סמוטריץ' רואה במערכת המשפט בלם בפני סיפוח דה־פקטו והרחבת ההתנחלויות. בן גביר מבקש לקדם מדיניות שתפגע בשוויון זכויותיהם של ערביי ישראל, ורואה בבית המשפט ובייעוץ המשפטי מכשול לכך.

כך נוצרה קואליציה שבה לכל שותף אינטרס משלו בהחלשת מערכת המשפט, וכולם תומכים במהלך שמשרת גם את נתניהו. זו אינה קואליציה שלפיד, גנץ או ליברמן יכלו להצטרף אליה בלי לוותר על עקרונותיהם.

הטעות של המחנה הליברלי לא הייתה בכך שסירב להצטרף לממשלת הזוועות של נתניהו, אלא בכך שהותיר את ערביי ישראל מחוץ למאבק על הדמוקרטיה. לאזרחים הפלסטינים בישראל יש טענות מוצדקות כלפי בית המשפט והייעוץ המשפטי, שבמשך שנים הכשירו את הכיבוש ואפשרו אפליה, בין היתר באמצעות חוק הלאום. דווקא משום כך, הם מבינים את חשיבות המאבק על עקרונות מגילת העצמאות, נגד שחיתות, גזענות וכיבוש.

אולם כאשר ישראלים יצאו לרחובות להגן על הדמוקרטיה, רבים מהם נחרדו מכל אזכור של הכיבוש ומכל הכרה בזהות הלאומית הפלסטינית. הם ביקשו להגן על הדמוקרטיה הישראלית, אך התעלמו מכך שהיא אינה יכולה להתקיים לאורך זמן לצד שלילת זכויותיהם של מיליוני פלסטינים.

זו הייתה הטעות האסטרטגית של המחנה הליברלי. לא החרמת נתניהו, אלא הניסיון להפריד בין המאבק על הדמוקרטיה לבין המאבק לסיום הכיבוש ולשוויון זכויות.

לאיזנקוט יש הזדמנות לתקן את הטעות הזאת. לא באמצעות אחדות עם נתניהו, אלא באמצעות בניית מחנה דמוקרטי רחב, הכולל את האזרחים הערבים כשותפים מלאים, בתקווה גם לצד נציגות חרדית שתסכים לשירות אזרחי. רק מחנה כזה יוכל להגן על הדמוקרטיה הישראלית ולהבטיח את עתידה. אם ליברמן לא מעוניין בכך, עדיף ממשלה בלעדיו.