ישראל כבר הייתה בסרט הזה - ויש לקח אחד: העם בחר אחדות

העם אמר את דברו והחליט, אומנם בדרך השלילה ועל אף הפילוגים שבו: ממשלת אחדות רחבה, ללא הקצוות הקיצוניים מימין ומשמאל. זהו גם המסר הברור לנשיא המדינה. בגלל התיקו שנוצר למעשה, יש המציעים בחירות חוזרות, אך לא רק שיש להניח שתוצאותיהן לא יהיו שונות במיוחד מהתוצאות הנוכחיות, עוצמת הנושאים הקריטיים שבפניהם תעמוד המדינה כבר בעתיד הקרוב פוסלת אפשרות זאת. מצב דומה של כמעט תיקו היה בבחירות 1984. אז, יגאל הורוביץ, עזר ויצמן וכותב שורות אלה הודיעו שלא יתמכו באף אחד מהצדדים, אלא רק בהקמת ממשלת אחדות לאומית – ולממשלה שהוקמה בראשות שמעון פרס ויצחק שמיר היו הישגים חשובים ביותר במלחמה באינפלציה הדוהרת ובתחום הכלכלי בכלל. התנהלות הבחירות ברוב שדרות הציבור הוכיחה את חוסנה של הדמוקרטיה הישראלית, אך ממשלה שלא תשקף את דעות רוב הציבור תסכן אותה. גדי איזנקוט, ראש גוש השינוי, עומד בפני הבחירה אם להיות שותף בכיר בקביעת דרכה של ישראל, או להיות ראש אופוזיציה מפולגת ובלתי רלוונטית שתישען על קולות הסיעות הערביות. ה"מומחים" לבחירות יעסקו בימים הקרובים עד כלות נשמתם בניתוח נבכי הבחירות ויגיעו כרגיל למסקנות מנוגדות, אבל ההסבר למה שקרה פשוט מאוד בעצם: הבחירות הוגדרו בצדק על ידי התקשורת בארץ ובעולם כמשאל עם על בנימין נתניהו והציבור נתן את תשובתו החיובית – לא בהתלהבות, אולי, ולא בלי היסוסים. ברם, כל אלה הם זוטות שמתעלמות מהעיקר: הבחירות לא היו אומנם "גורליות" כפי ששני הצדדים הציגו זאת, אבל בשנים הקרובות ואולי כבר בחודשים הקרובים אכן יעמדו בפנינו החלטות ותרחישים של שלום או מלחמה, תמורות גיאופוליטיות מרחיקות לכת באזורנו ובעולם בכלל, סוגיית מעמדה של ישראל בעולם, שלא לדבר על הנושא הפלסטיני – מול מציאות מתפתחת של אנטישמיות גוברת מימין ומשמאל. תזכורת בהקשר זה עלולה להתקבל כבר מחר עם היוודע תוצאות בחירות האמצע בארצות הברית. מאידך, קיימים סיכויים להישגים חשובים בכל התחומים – המדיני, הביטחוני, הכלכלי והציוני. המצביעים הבינו זאת טוב יותר מהתקשורת המוטה ומתועמלני הבחירות וכנראה גם מרוב הסוקרים. ברוב הנושאים האלה ההבדלים בין שני הגושים אינם תהומיים, ואילו בעניינים שיש בהם חילוקי דעות יסודיים, כגון הרפורמה המשפטית, גיוס החרדים, או הקמת ועדת חקירה לאסון 7 באוקטובר, תצטרך להימצא פשרה או שהנושאים יידחו למועד מאוחר יותר. בשני הצדדים עוד משתעשעים בחזיונות שווא של הקמת ממשלות מיעוט, מתוך התעלמות מהמציאות או מתוך התנכרות לרצון הרוב בציבור. האפשרות לממשלת מיעוט "ימין על מלא" איננה קיימת באמת וודאי שאיננה רצויה, ואילו ממשלת מיעוט של הצד השני, אפילו תוך פיצול המחנה החרדי, איננה אפשרית במציאות הפרלמנטרית הקיימת. הסתמכות על הסיעות הערביות תחתור תחת קיומה של הממשלה ותבטיח קבורת חמור למפלגות שיהיו שותפות בה. אזרחים ערבים רבים קשרו את עתידם במדינת ישראל, אך לא כולם ובפרט לא אלה שמגדירים עצמם פלסטינים. בלי להטיל דופי באזרחים הערבים הנאמנים למדינה, אי אפשר לשלול לגמרי את האפשרות שהנהירה המסיבית של ערבים לקלפי, כולל של תושבי מזרח ירושלים בפעם הראשונה והחריגה, הייתה, בנוסף לאפקט בן גביר, קשורה גם במימון חיצוני, והחשדות שהעלה יו"ר ועדת הבחירות השופט נעם סולברג מאששים אפשרות כזאת.