אנולה, עמנואל, אבנר, שלמה ואודסה יקרים,
אני מתמוגג עדיין מהווידיאו של מומו שעמנואל שלח לי; קצת חשוך במכונית אבל הסאונד הוא שחשוב. עמנואל נוהג ומומו יושב חגור בכיסא הקטן שלו. עמנואל שואל אותו איזה שיר הוא רוצה לשמוע. עמנואל מבקש שמומו יצעק - גם בגלל שאבא-אבא קצת חירש - ומומו צועק “Hotel California". זה מה שנקרא נחת. שהתפוח נשאר קרוב לעץ הזקן במטע. הילד בן 3 החודש.
לא פחות הורס הצילום של מומו עומד ליד עריסת אודסה, אחותו החדשה, ומביט בה בסקרנות. אומרים שילדים שונאים שמביאים תינוק חדש הביתה, אבל בצילום אחר מומו מחזיק את ידה הקטנה של אחותו. אין ספק שזה דורש ממנו איפוק רב, אבל יש הרבה אהבה בצילום.
אבנר שולח לי סיפורים מצוירים חכמים; אנולה מעלה לאינסטגרם קליפים משיעורי פילאטיס. למי שבקושי יוצא מהמיטה בבוקר, זאת התעמלות קרקע.
אני לא רוצה להיכנס לסטטיסטיקה, מנדטים, גושים, התחזקותם המבורכת של הערבים, התכווצות השמאל והדהרה הקולקטיבית לתהום, אבל השבועיים האחרונים היו קשוחים. לא משום שלא ניצחנו, שאבדה תקוותנו ומה עוד תבקשי מאיתנו מכורה, אלא משום שהבית שבו נולדתם וגדלתם, מגבעתיים דרך קריית אונו ועד רמת השרון, לא נראה כמו שום דבר שיהיה מוכר לכם.
ההחלטה לעזוב בנחת ולהיות מהגרים ולא פליטים מבוהלים, הייתה אחת הטובות שלי. לפני 20 וכמה שנים לא ברחנו. היה חשוב שתחיו בבית השני שלכם מתוקף אזרחותכם הכפולה. אני גאה במה שעשיתם עם ההזדמנות הזאת. אני שמח שאינכם חיים כאן. ימי הנהי והאבל חלפו, ויש מי שטוענים שמעז יצא מתוק, אבל רבים מאיתנו שהם מעטים, מתקשים להתאושש. זה טקסט שכותב את עצמו.
באופן מוזר, הפיד שלי בפייסבוק היה מלא השבוע בהיסטוריה ושירים של האיגלז. בראבו, מומו. ראיתי לפחות עשר גרסאות שונות של גיטריסטים מלמדים בקלוז-אפ את הפתיחה של “מלון קליפורניה". יש גרסאות למתחילים, ויש גרסאות עם האקרובטיקה של דון “אצבעות" פלדר, האיש שכתב את הגרסה הראשונה. הוא זמר מחורבן אבל גיטריסט גדול.
וכמובן הייתה הגרסה הדוחה של האיגלז ב-AI. מישהו מההרכב המקורי יושב על ספסל, גלן פריי ורנדי מייזנר מתים כמובן, אבל גם הם, בגרסתם הצעירה מתיישבים ומחבקים את עצמם זקנים; להקיא.
בעניין קבס וביוב פתוח: הטלוויזיה הישראלית על כל ערוציה, היא מקום וולגרי, דוחה, בעל מראה אחיד של טעם רע ושל כל מדושני העונג שעושים ממון רב בלהתבזות. לא דחוף לי לתאר את הכל; ראית סטטיק אחד ראית את כולם.
אבל הפרסומת שבו בתו של פולי מ"הגשש" שמת מזמן מעלה אותו באוב ה-AI, ומדברת איתו בניסיון למכור לנו משהו, זה קריאייטיב מהגיהינום. בסוף, בניסיון כושל ללעוג לעצמם, פולי מבקש ממנו שתניח לו ללכת, כלומר לחזור למותו. הפוסטמה עונה לו: “אף פעם, אבא". לא ספרתי, אבל משהו כמו 20 סלבס מלקקים שמנת בדליים בנכונותם להיות מגעילים עבור בצע כסף.
אפרופו “מלון קליפורניה": לפני 40 שנה רן אדליסט ואני הוצאנו ספר בשם “מלון פלשתינה", אסופה של כתבות מ"מוניטין" שאותו ערכתי ורן היה סגני. זה היה עשר שנים ל"מלון קליפורניה" (1976), ולכן קפץ לי השם.
את העטיפה צילם מיכה קירשנר ז"ל לכתבה שעשינו יחד במטולה. לפנות ערב, עם השקיעה, מיכה עצר את הרנו שלו ביציאה מהמושבה בבית הקברות של המייסדים. היו לנו דקות מעטות בלבד, ומיכה היה באטרף. הוא האיר בפנסי המכונית על מצבה ישנה, אבל האור היה נמוך מדי. “שים לי שני סלעים גדולים", הוא פקד עליי כאילו הייתי סופרמן. שמתי. הרנו גנחה אבל שני הצמיגים הקדמיים עלו על הסלעים. כעת הייתה המצבה מוארת כפי שרצה. הצילום ההוא הוא העטיפה של הספר.
הנושא מבחינתי הוא לא רק איכות הכתבות, היו כמה טובות, אלא האנשים שכתבנו עליהם. רן כתב את הדיוקן הטוב ביותר של יצחק רבין (“התקווה הלבנה הגדולה"), הנציח את קלות לשונו של עזר ויצמן (“שובו של הג'דע"), ראיין את מוטה גור, הכין פרופיל נצחי של נח מוזס, דב יודקובסקי והרצל רוזנבלום מ"ידיעות אחרונות", אנשים שלא התראיינו כדרך חיים, וקירשנר צילם אותם יחד.
אני העברתי זמן עם אריק שרון בקריית שמונה ושמעון פרס גם בק"ש (אז היה מקובל לבלות יום במושב האחורי של פוליטיקאי), וכתבתי על הסופר שרגא גפני, הצייר נפתלי בזם, אורי מילשטיין, סרט שנגנז על הל"ה, עלילות המוסד במלחמת לבנון, דהירתו של אלי לנדאו להיות השריף של הרצליה, מוהל הסלבס ישראל רוטרמן ועוד.
מה שתמיד מדכדך אותי ב"מלון פלשתינה", הוא גלריית הדמויות החד-פעמיות שהופיעה בו. לא רק שהם היו אנשי עשייה מיתיים ומי שהמשיכו להקיף אותנו כלוויינים; רבין, שרון ופרס היו ראשי ממשלה, ויצמן היה נשיא (מצער, אבל היה), וגם אחרים לא גמרו את חלקם בהיסטוריה של ישראל. הם פעלו ברצף ישיר מימי הקמת המדינה וכיכבו בחיינו במוטציות שונות, רובן מרתקות.
נניח שרן ואני היינו רוצים לכתוב היום ספר כזה, אנחנו בני 150 ביחד, על מי היינו כותבים? בנתניהו לא היינו נוגעים מהגועל. סמוטריץ'? בן גביר? דרעי? את יאיר לפיד טחנו עד דק, ודקות התהילה של נפתלי בנט צנומות בעיניי. רן התמחה בפרופילים של אנשי צבא פורשים והיה מביא את יאיר גולן וגדי איזנקוט שאיננו מכירים.
הטרגדיה הישראלית כולה מקופלת בעובדה שהנוכחיים אינם ציונים דוברי אמת ואנשי עשייה, אלא משפחות מאפיה המנהלות ענפי פשיעה ומבטיחות ליריביהן כי יישנו עם הדגים. מנסור עבאס מעניין אותי. אבל הוא לא ממלא ספר.
ילדיי ונכדיי, המדינה שסבא וסבתא וסבא רבא וסבתא רבתא נולדו בה ובנו אותה - איננה; נשמתה פרחה בייסורים קשים. בעניין שרידותה הפיזית אין לי מושג; לפעמים די בצבא חזק לעשות את העבודה ולהגן על הגבולות. אבל גם צבא צריך מוטיבציה. מתישהו יתפוגג ההרגל לשלוח בנים אל מותם בשל אידיאה חסרת שחר ושאיפות מגלומניות.
גם בשטחים יהיה קשה להמשיך ולהחזיק. הדברים נאמרים עד זרא מ-1967. עד שלא נושיט יד לשלום לאויבינו, שמן הסתם יחמיצו כל הזדמנות לשעות לפנייתנו, נחיה על חרבנו. לא אתם.
לזה אני דאגתי. אינני חייב התנצלות לאיש, אבל עם עמנואל הייתי בבקו"ם, ומפקד הבסיס שהכיר אותי, לקח אותי לשיחה כשעמנואל חיכה בחוץ. “אל תכעס", הוא אמר לי, “אנחנו לא רוצים את הבן שלך בצה"ל". כמובן שצהלתי אבל לא הייתי טיפש. אבי שירת. אני שירתי, אמרתי, מה הסיפור? המפקד הרים גבות בצורה משמעותית. הרים שוב ושוב עד שהבנתי.
“שני גבעולים וארבעה זרעים?", אמרתי. “בגלל זה אתם מוכנים לוותר על נער שנולד ל-8200? זה מעליב", אמרתי, “אי אפשר היה לגלגל מהם גפרור". הייתי חצוי. לא הייתה דרך לא לשרת כבנו של אבי. מצד שני, לא הייתי אבי. “היום זה גבעולים יבשים, מחר אין לדעת", אמר המפקד. נפרדנו בידידות.
לעמנואל יש אתר רשת, “Media404", לתחקירים וחשיפות בלעדיות שזוכות להתייחסות סדרתית בעיתונים ובערוצים הממוסדים, אלה שאין להם ביצים ללכת מכות עם צוקרברג ובזוס. במחזור הגיוס של אנולה היו בנות רבות מדי. חלקן לא גויסו. את אבנר לקחנו מישראל לפני צו הגיוס הראשון שלו.
הוויכוח הדרמטי הגדול ביותר בענייני התנהל בין הוריי. אמי גרסה שאם יניחו לי ללמוד באמריקה, אין מצב שאחזור. אבי, שלא רצה שאמשיך אחריו כבעל מאפייה, התעקש לשלוח אותי ללמוד. זה היה ראש בראש, והיה קשה לי מאוד, בעיקר משום שהאמריקאים דרשו מסטודנטים זרים מסמך מאזרח אמריקאי שמתחייב לתמוך בי ב-50 אלף דולר, כדי שלא אפול למעמסה על אמריקה.
מי שהיה יכול לתת מכתב כזה היה נשוי לבת דודה של אמי, שאותה ואת כל משפחתה הציל סבי כאשר שלח אותם מזרחה ימים מעטים לפני הפלישה הגרמנית לפולין. אבי הלך לסבי, שפנה לדוד בניו יורק שגנח, התלונן ומחה עד שחתם. כלומר, אבי הלך מעל ראשה של אמי לאביה.
אינני יודע עדיין מי יהיה ראש ממשלה ואיזה מין ממשלה יקים. מה תהיה תוחלת החיים שלה. כמה אפקטיבית תהיה ריצת האמוק העממית לבחירות נוספות. בישראל בחירות הן ענף אולימפי. לאף אחד, גם לא למישהו דובי, מוצק, איתן ואב שכול, לא מחכה מלאכה קלה. מחכה לו מאסר בעינויים. עם הרבה מזל, לא עונש מוות.
בגיל 72 אין לי כל כוונה להישאר כאן ולהצטרף למאמץ שיקום סיזיפי של מדינה שרוב האסונות שקרו לה היו מירי בתוך הנגמ"ש. הדור של הוריי סגר את המדפים וספר את הזמן למלחמה הבאה. אבל מלחמות נגד מעצמות בליסטיות וכמעט גרעיניות עם האוויל שאתם מכירים מקרוב, הן מרשם לאסון.
אגב, אני מקווה שהצבעתם בבחירות האמצע. בטוח שאמא הצביעה. גל כחול טוב לאמריקה ויהפוך נשיא ניגף לברווז צולע. אבל דמוקרטים שולטים בקונגרס הם איום ברור ומיידי על הסיוע הכספי ומכירות נשק לישראל. הצלחתו הגדולה ביותר של נתניהו הייתה להרחיק מאיתנו ידידים, כולל אמריקה, ולסכן את חיינו כישראלים בניכר.
הייתי בגני התערוכה ב-1996 בערב הבחירות שבו הלכנו לישון עם שמעון פרס כראש ממשלה וקמנו עם נתניהו. במקום לנצל את מומנטום האשמה (חלקית בלבד) על רצח רבין, דחה פרס את הבחירות בחצי שנה. מאוד אהבתי אותו והיה בינינו קשר טוב, אבל הוא היה מלך הלוזרים החינניים.
ההלם ב-1996 היה גדול לזמנו, אבל כסף קטן בהשוואה למה שקרה עכשיו. בעיקר בגלל 7 באוקטובר, השנאה התהומית בחוגים מסוימים לנתניהו, משפחתו ועוזריו, שהידרדרה לפוסטים שבהם השוו אותו לכל רודן תחת השמש: מוסוליני, סטלין, פרון, צ'אושסקו ואפילו לרב"ט האוסטרי. לא היה כדבר הזה. קראתי קללות שגרמו לי להשפיל עיניים מבושה.
התחושה הייתה שאחרי שלוש שנים של הפגנות סוערות, הקרבת חטופים, פלישה ללבנון, הריסת עזה, הפצצות באיראן, התערבות קטארית, סירוב עיקש ואטום לקחת אחריות בזמן שראש ממשלה יפני היה מבצע ספוקו (חרקירי), שמי שעדיין נקראו בטעות שמאל אבל היו מרכז-ימין, יאגרפו יד בסגנון “אגרוף הרפאים" שבו חיסל מוחמד עלי את סוני ליסטון.
זה לא קרה וההלם, ממרחק 30 שנה, היה גדול, שובר לב וטראומטי יותר מ-1996. נתניהו והליכוד, חבורת הבואשים ההדוניסטיים, הם המפלגה הגדולה, יותר מאשר ישר! של גדי איזנקוט. כמובן שיש תרחישים מעודדים עם 19 מנדטים של הערבים, שסוף-סוף התעוררו, אבל מה שכה קשה להבין ובעיקר לחיות איתו, זאת העובדה שכל הזעם הרטורי והדמגוגי לא שלח את נתניהו למיאמי, מצידי עם חנינה לכל הקאפו די טוטי קאפי שלו.
כל זמן שהוא מתעורר בבוקר, נתניהו ירחף מעלינו כענן נשורת רדיואקטיבי, צ'רנוביל שלנו. ישראלים רבים מדי לא רוצים לחיות בסביבתו. גם אם תקום ממשלה לרוחם עם הערבים, הם יודעים שהגיהינום ריק, כי כל הרשעים כאן.
אבל אלה מילים גבוהות. צריך לומר משהו בגובה העיניים. כעת אני מבין שכאשר קשה לי באמריקה, שווה לחרוק שיניים ולהחזיק בציפורניים. גם משום שאני רוצה להיות קרוב אליכם; ובעיקר משום שאינני יודע מה נשאר כאן להתגעגע אליו, לאהוב אותו ולחיות בשבילו.
קם כאן עם חדש שעם רוח גבית של פוליטיקאים נטולי מצפון, מסמן אותנו כרעה החולה של ישראל החדשה. אנחנו הקיבוצניקים, הפריבילגים, האשכנזים, תושבי מעוזי היוקרה ומי שחושבים ש"הכבש השישה עשר" היה שוס וחיים בגטאות שלהם מתרוצצים צמודים לקירות כדי לא להרגיז מישהו עם סכין או קפל"ד שלא שכח לנו את המעברות ומשוכנע שגנבנו ילדים, אף על פי שכנראה לא אפינו מצות מדמם.
אני לא רוצה לחיות כאן. בחיים מלאי טעויות עשיתי דבר אחד נכון. לקחתי אותנו לאמריקה. עברנו את קלינטון, בוש, אובמה, טראמפ, ביידן ושוב טראמפ, אבל אמריקה תמיד מוצאת את דרכה. החוקה שלה מסתובבת מעל ראשה כמאכלת. תמיד תהיה תבונתם של האבות המייסדים. כאן יש מי שלא יודעים מי היה רבין. קל וחומר בן-גוריון.
העם הזה, לפחות בחלקו הקולני והאלים, רוצה עוד מחואן ואוויטה פרון. הוא רוצה שחיתות מידות, אלימות מתנחלים, בידוד עולמי ומלחמת נצח. זכותו. מי מאיתנו שלא חיים כאן כבר עשרות שנים, יחזרו הביתה עם לב שבור וימשיכו להתגעגע למה שאין יותר. מראה קו החוף מחלון המטוס כבר לא מדבר אליי. זה מקרה טרגי לעשות את אותה שגיאה פעמיים ולצפות לתוצאה אחרת.
במכתב שנכתב ב-21 בינואר 1946 (80 שנה), לאחר שהופיע בפני ועדת החקירה האנגלו-אמריקאית לענייני ארץ ישראל, כתב אלברט איינשטיין: “אני בעד פיתוחה של ארץ ישראל כמולדת יהודית, אך לא כמדינה נפרדת". הוא הוסיף שלדעתו אין זה הגיוני לדרוש שליטה פוליטית על ארץ שבה שני שלישים מהאוכלוסייה אינם יהודים. הוא הציע מעמד דו-לאומי מובטח ואפשרות לעלייה חופשית של יהודים. לאחר הכרזת העצמאות של ישראל אמר איינשטיין כי מעולם לא חשב שרעיון הקמת המדינה הוא רעיון טוב, מסיבות כלכליות, פוליטיות וצבאיות.
הפילוסוף מרטין בובר התנגד להקמת מדינה יהודית המבוססת על שליטה של עם אחד בעם אחר.
חנה ארנדט הסתייגה עמוקות מהרעיון של מדינה יהודית ריבונית במתכונת לאומנית, המבוססת על רוב יהודי ועל ריבונות בלעדית.
ילדים ונכדים יקרים, אשאר כאן כדי לראות כיצד הבלגן האלקטורלי הזה ייגמר. אני כבר כאן, וזה טיפשי לעזוב לפני שהגבר השמן שר.
באהבה, אבא ואבא-אבא.
התרעות פיקוד העורף