1. בשבת האחרונה חברה הזמינה את גפן אליה. מיותר לציין ששמחתי בזה מאוד, אין לי שבתות לעצמי, אני לא כמו הגרושות שחולקות משמורת משותפת ומוצאות זמן לריטריטים, דייטים או התפתחות אישית. פעם בכיתי על המחיר הגבוה הזה, היום אני שמחה בו, כל יום איתה הוא יום שאליו אתגעגע כשתתבגר ותפרוש כנפיים.
2. "יו, אמא, האלווין", אמרה לי גפן בהתלהבות, "אין מה לפחד משדים ומכשפות, זה לא באמת, זה כמו פורים אצלנו, את יודעת?". היא ניגשה אל בובות הדלעת, ושלחה את ידיה למשש את העכבישים. "הם לא אמיתיים", הרגיעה את עצמה, "אל תפחדי, אמא". עלינו אל ביתה של חברתה, הבית נקי וצבעוני, אבל היה שרוי בבלגן גדול, כל רצפת הסלון כוסתה בתחפושות. חברתה של גפן, אחיה ואחותה מדדו אותן והתלבטו באיזו דמות יבחרו היום.
"אמא, אפשר?", שאלה גפן, "אפשר ללכת להאלווין היום למרות שאנחנו שומרות שבת?". "ממתי אנחנו שומרות שבת, גפן?", שאלתי. "התכוונתי שאנחנו יהודיות", ענתה. צחקתי ותרגמתי לאמה של החברה. גם היא צחקה, לעניות דעתי סתם כי לא היה נעים לה, אין סיכוי שתרגמתי כראוי.
3. בשעה הראשונה שבה גפן שהתה אצל החברה, הצלחתי לישון בצהריים, לא זוכרת מתי זה קרה לפני כן. ובשעה השנייה ניסיתי למצוא את כל הסיבות - למה לא - לאפשר את האלווין הזה. הרי המשפט השגור והשכיח ביותר בכל פעם שעולה הנושא הזה בארץ הוא "מה, חסרים לנו חגים?". והמשפט השני הוא "רצחו שם יהודים בחג הזה, יהודים! אחים!". ישנו גם המשפט השלישי "כאילו לא חסרים לנו אויבים, בואו נתבולל וזהו".
הרביעי "הולך ופוחת הדור", ויש גם חמישי ושישי ושביעי. אבל בשמיני נזכרתי שאני אמא שלה, ואני מחליטה, ומנקה את כל קולות הרקע. הרי ביום כיפור, לפני שטיילתי איתה ברחבי רחובות מזיעה וצולעת, דאגתי שנלך מסורקות, לבושות לבן וחגיגיות לתפילה הראשונה בבית הכנסת. ובשמחת תורה כיכבה גפן, יחד עם כל בני דודיה, תחת הטלית הגדולה שנפרשת בבית הכנסת של אבי ושל סבי. וכמעט כל סדר פסח מתקיים אצלנו בבית, והשולחן תמיד מפואר ומלא בכל טוב. והיהדות והציוניות הן נר לרגלינו ואור בנתיבותינו, אז למה שדבר כזה יאיים עלינו?
4. כשבאתי לאסוף אותה, עדכנתי את האמא שנגיע הערב ובטח ניפגש בין רחובות השכונה. גפן וחברה שלה התחבקו ארוכות מרוב שמחה וקפצו במקום. כשהגענו הביתה ניגשה גפן אל ארגז התחפושות ובחרה את התחפושת הכי מפחידה שמצאה, חצאית שחורה, גופייה שחורה, גלימה אדומה שעליה כתוב "הגלימה שלי" וביקשה שאאפר אותה כמו חד־קרן מפחידה.
היא לקחה את הדבר הכי תמים והקצינה אותו, חייכתי, אהבתי את הדמיון שלה. לי לא הייתה תחפושת, חיפשתי בארון ומצאתי זנב חתולה ואוזני חתולה תואמים מתחרה (הייתה לי רווקות סוערת). החלטתי שזה מספיק. מכיוון שלא התארגנתי מראש על כל העניין הזה, חיפשתי סלסילה נחמדה לממתקים ומצאתי דלי פלסטיק קטן שנועד לקרח, גפן הדביקה עליו מלא מדבקות כתומות עד שנראה כמו דלעת מהירקן הכי כושל בעיר. וכך, בצאת השבת, רגע אחרי שהתקשר אבי לשיר לנו את המבדיל בין קודש לחול (אני עצמתי עיניים וכיוונתי לריבון העולמים בגוזמה את השורה "חַטֹּאתֵינוּ הוּא יִמְחוֹל"), איחלנו לו שבוע טוב ובריאות איתנה, ויצאנו החוצה, לחגוג את פורים של הנוצרים.
אז ערב אחד, שבו כולם מתחפשים, יוצאים מהמסכים שמחריבים כל חלקה טובה, פוגשים חברים, נכנסים לבתים, לומדים לחלק, לומדים לחלוק, לומדים להכיר את שכניהם ולשוחח עימם, ולבסוף, ברחבת היקב, פה למטה, נפגשים כולם ומחליפים ממתקים ובדיחות - מה יכול להיות רע כל כך? ואיפה האיום הקיומי ליהדות?
ראיתי כמה כוכבי רשת, דוגמניות ומובילי דעת קהל שטרחו לפרסם פוסטים נוקבים בדבר החגיגות הללו, הם יצאו נגד זה בצורה קיצונית ואף מבזה לעיתים. והנה הרבה ממה שמגעיל בעניין הזה של דתות, הקיצוניות, חוסר ההכלה כלפי דת אחרת. הרי רק בליל כל הקדושים רצחו יהודים, נכון? בפסח לא, בחנוכה לא, בפורים לא תוכנן רצח עם. רק בליל כל הקדושים, די נו, זו יותר עדלאידע לילדים וקצת טוב ומצחיק בלב מאשר איזה חג שמהלל מישהו, נשבעת שאף אחד מחבריה לא הוטבל מיד לאחר מכן בכנסייה, רק במקלחות, כי הם חזרו מזיעים ומסריחים.
6. בלילה, אחרי שהשביעה אותי בכל האנשים הכי יקרים לי בעולם לא לגעת לה בסלסילה עם הממתקים, נרדמה סוף־סוף. מזגתי לי משקה והעליתי לרשת כמה תמונות שלנו מהערב החמוד הזה. רגע אחרי כן כתבה לי מישהי, "מרסל מוסרי מלמדת את בתה לסגוד לשטן? אותי איבדת!".
שלחתי לה המון לבבות, וקצת הצטערתי שאיבדתי אותה, אבל לא היה לי כוח לקום מהספה ולחפש, היו מלא שדים ומפלצות בחוץ. שתתמודד לבד.
התרעות פיקוד העורף