ביקור בעין הוד, אחד הכפרים הוותיקים והלא מספיק מדוברים, מבקש מכל מי שמגיע אליו להאט כבר בכניסה, ובמובן הכי מילולי: את הרכב משאירים בחניון שבפתח, ומשם ממשיכים ברגל. אחרי כמה דקות במעלה הסמטה הטלפון באופן טבעי כבר נשכח בכיס. יש ריח של פריחה, חתול שמנמן ישן על מדרגת אבן, ושלט קטן מודיע שהסטודיו "פתוח, בערך". מאז 1953, כשקבוצת אומנים בהובלת מרסל ינקו התיישבה בבתי האבן הישנים ושיקמה אותם, הכפר מתעקש לחיות בקצב משלו. יש בו כ-230 בתי אב, שביל ישראל עובר באמצעו, ומלמעלה, בימים טובים, תוכלו לראות את הים. שנים רבות לא הייתי בעין הוד, אולי מאז ילדותי הרחוקה, ונראה כאילו המקום נשמר בקפסולה. בלי יותר מדי שינויים, בלי יותר מדי דרמה. יצאתי לסיור של יום, וחזרתי עם הרגשה שאת עין הוד לא רואים, את עין הוד פוגשים.
בוקר על השביל: לב השביל 26
הכל התחיל משביל ישראל, שעובר בדיוק כאן. לפני כ-20 שנה, כשראו את המטיילים חולפים עם התרמילים, פתחו בני הזוג תחנת אירוח חינמית לשביליסטים. מאז נוספו חניון לילה, שירותים ומים לשתייה ולרחצה, וגם משהו טוב לאכול. מאז 7 באוקטובר מגיעים לכאן גם חיילים, לנשום רגע ולעבד. בתיה עצמה גויסה למילואים בקו הגנת הגבולות, והיא למעשה האישה הדתייה היחידה בתפקיד. כשהיא מדברת על "חיבור", היא לא מתכוונת לסיסמה. היא מתכוונת לשולחן הזה, שסביבו יושבים יחד מטיילים, חיילים, זוגות בדייט ותושבי הכפר.
המכולת: הלב של הכפר
פלטה: הכפר בתוך הצלחת
אחרי הקפה של הבוקר ושיטוט בסמטאות הכפר, הגיע הזמן להפשיל שרוולים. ב"פלטה", סטודיו לסדנאות בישול של בעלי מסעדת דוניה רוסה, לא יושבים ומחכים לאוכל. מכינים אותו.
שגיא לא עומד מאחורי דלפק ומדגים מרחוק. הוא עובר בין העמדות, מתקן תנועה, עוזר לסגור רביולי סורר, ותוך כדי כך מספר סיפורים מהמטבח ומהכפר. כוס יין לבן ביד עוזרת גם היא, ואחרי חצי שעה כבר צוחקים עם השותפים לעמדה כאילו הכרנו מזמן. זה אולי הקסם האמיתי של הסדנה: היא מתחילה כשיעור בישול ונגמרת כמפגש.
בין הסטודיות
בסמוך נמצאת גלריה "לב השביל", שנפתחה ב-2025 בבית התרבות המחודש. היא העוגן הראשון של מיזם שמבקש לחבר את הכפר לשביל ישראל, והתערוכות בה עוסקות בנופי השביל ובאנשים שחיים לאורכו. סביב הגלריות פזורות גם חנויות וינטג', בגדים ותכשיטים, כולן במרחק כמה צעדים זו מזו.
פיגם: ארוחה מול השקיעה
את הסיור חתמנו במקום שקשה לדמיין שלא הכרתי קודם. "פיגם" שוכנת במבנה אבן ישן ומשופץ מעל האמפיתיאטרון של הכפר, ומהמרפסת שלה הנוף נפתח אל ההרים ואל החוף של עתלית. בשעת אחר הצהריים, כשהאור מתחיל להזהיב, זו אחת התצפיות היפות באזור. המטבח של השף דן זוארץ מזרח-תיכוני ומחובר מאוד למקום. הוא נשען על חומרי הגלם שגדלים מסביב, והתפריט מתחלף עם העונות. את הרטבים מכין השף מעשבים שהוא מלקט בעצמו בהר, וגם השם לקוח מצמח בר ריחני מהסביבה, הפיגם. התפריט בנוי סביב מזטים, ואת מספרם בוחרים לפי התיאבון: ארבעה, שישה או שמונה.
ללון בכפר: וילה הוד
עין הוד מתגלה באמת רק אחרי שהמבקרים היומיים הולכים. בערב הסמטאות מתרוקנות, השקיעה צובעת את הים בכתום, והשקט הוא מהסוג שכבר כמעט לא נשאר במרכז הארץ. אבל מקום ללון בו לא קל למצוא: כמעט בכל בית בכפר יש שוכרים, ובסך הכל יש רק כ-20 חדרים להשכרה. אחד המקומות היפים שבהם הוא וילה הוד, של גילי אורידג'.
גילי היא מפיקת אירועים, ואת זה רואים בכל פרט. היא בנתה לעצמה ולמשפחתה בית בחלק העליון של הכפר, בית שמצד אחד משקיף אל גגות עין הוד ואל הים, ומהצד השני אל הטבע הפראי של ההר. למרגלות הבית בנתה שתי יחידות אירוח, כל אחת עם אופי משלה. הצימר הזוגי הוא סטודיו מעוצב ואינטימי של כ-50 מ"ר, עם מרפסת פרטית שמשקיפה אל ההרים. גולת הכותרת שלו מחכה בחוץ: האט טאב פרטי, שבחורף מחומם ל-38 מעלות ומזמין לשבת בו מתחת לכוכבים, ובקיץ הופך לבריכת רענון צוננת. יש בו מטבח מאובזר, פינת קפה וחלוקי רחצה, כך שאפשר להסתגר בו ליומיים בלי לחשוב פעמיים.
הסוויטה המשפחתית, כ-60 מ"ר, מתאימה למשפחה או לשני זוגות חברים. יש בה שני חדרי שינה נפרדים, סלון מואר, מטבחון ומרפסת שפונה אל גינה ירוקה. אני אהבתי במיוחד את הפרטים הקטנים: פטיפון, ספרי קריאה ומשחקי קופסה, שמזכירים לאורחים שאפשר לבלות ערב שלם בלי צפייה במסכים.
התרעות פיקוד העורף