הטור הזה נכתב אליכם מווינה, שאליה נמלטנו, פראו לוין-קיפניס ואני, מהחדשות. את תוצאות הבחירות אולי לא השכלנו לחזות במדויק, אבל כבר עת הוכרז מועדן, אי אז בחודש יולי, ראינו בכל זאת את הנולד. ידענו שהימים האלה הולכים להיות מבלבלים, והזמנו כרטיסי טיסה וכמה לילות במלון רויאל, שנמצא ממש במרכז עיר הוואלסים והשטרודלים, השניצל והזאכר טורט.
כולי תקווה שבימים שיחלפו ממועד כתיבת שורות אלה ועד שיראו אור, יתברר שהפסדנו בעיקר קשקושי אולפנים ריקים מתוכן, ולא, נניח, התרעות של צבע אדום.
צמד המילים האחרון מוביל אותי לאקטואליה, ולא רק מפני שאחד הדברים הראשונים שהתבררו לי אחרי שהתחברתי לאינטרנט במלון הוא שהפועל הלמה במכבי, בדרבי של גמר גביע הטוטו, אלא בעיקר מפני שהטילים מאיראן, אם חלילה ישוגרו כאלה, אינם מבדילים בין מעריצי נתניהו לשונאיו: כשלוחץ מי שלוחץ על כפתור השיגור, הוא לא מבדיל בין פנטהאוז יוקרתי באחד ממגדלי היוקרה על גבול תל אביב-רמת גן, שבו מתגוררים נניח מצביעי הדמוקרטים, לבין דירת שיכון בבני ברק, שבה מתגוררת משפחה שבחרה נניח בש"ס.
בני הבליעל שחצו את הגדר מעזה לישראל, בדרכם למסע רצח, לא הבדילו בין חברי נחל עוז לתושבי שדרות ובין מי שגר בנתיב העשרה למי שחי בבארי. עבורם כולנו מתנחלים. לא תאמינו, אפילו תושבי המאחז הבלתי חוקי שייח' מוניס, הידוע יותר כיום בשמו העברי רמת אביב. לא באה ההערה האחרונה אלא כדי להבהיר, בטרם אשפוך כאן את מררתי על נתניהו ובוחריו שזה (וסליחה על המשפט הבא שאני יודע שנמאס לכם כבר לקרוא) לא עניין של ימין ושמאל, אלא של האיש שהיה לאישיו.
בימים השחורים משחור של אחרי 7 באוקטובר, בשעה שרוב חברי הממשלה היוצאת שלשלו מרוב פחד ובסביבת העומד בראשה כבר טוו עלילות על "בגידה" כדי להציל את עורו - גיששתי אחר תקווה ומצאתי אותה במי שרצו להציל. מתנחלים וקיבוצניקים, בני כפר ובני עיר, לוחמים ומתנדבים מקרני שומרון ועד לרמת השרון. זו הייתה שעתה היפה, גם אם הדומעת, של הרוח הישראלית.
כתבתי אז, אפילו כאן, שלדעתי זה הדבר שהכי מפחיד את סוכני הפילוג, את חיידקי הזיהום שמתפרנסים מהפצע הפנימי ומתחזקים אותו. אני מודה שכתבתי אז את הדברים בטעות. לא חלילה מפני שהמתנחל אינו עוד אחי, אלא מפני שסברתי אז שלפחות ניפטר ביחד ממי שהיו סוכני כאוס עוד לפני שהפכו אחדים מהם לסוכנים קטארים. לא האמנתי שהשקר ישרוד, שמקץ יותר משלוש שנים ימשיך מי שממשיך לאחוז בקרנות המזבח.
מבחינתי אפשר היה לכתוב אמנה חברתית חדשה שבה מתחייבים הצדדים שלא להזכיר את המילים "שטחים", "שלום" ו"פלסטינים" למשך ארבע שנים של חוזה חברתי חדש, שיאפשר לעצב ביחד את אופייה של ישראל, בטרם נשוב לעסוק בסוגיות כבדות המשקל שמפלגות בינינו.
לכן היום אני כועס. לא על מי שחושב שמדינת ישראל צריכה להתקיים בגבולות שבין הנהר לים, עימו לכל היותר תהיה לי המחלוקת בשאלה מה אפשר לשים על השולחן, אם בכלל, במסגרת תהליך מדיני (וזה לא שיש כרגע עם מי לדבר). אני כועס על מי שהפך את האיש הרע, שכל מעייניו הם הון ושלטון, לפרזנטור היחיד של הדעה הלגיטימית שבה הוא מחזיק.
בשבוע שעבר עסק הטור הזה בהצבעתם של ערביי ישראל וקרא לשתף אותם בממשלה עתידית. אני מודה שידי רעדה על המקלדת. היא לא רעדה מפני שחששתי שמא אני עושה שקר בנפשי, אלא מפני שחששתי שהדברים עלולים להיתפס על ידי מישהו שאני מחשיב לאחי האובד, כהעדפה על פניו של מי שחשודים בעיניו כאויבים.
חששתי, אבל מה שאירע מאז רק חיזק אותי בדעה שיש לכרות ברית כמעט עם כל גורם אפשרי כדי לסלק מעלינו את המושך בחוטים. אם התכוון נתניהו, עת שוגרה התלונה על ההשפעה הקטארית, כביכול, על הבחירות בישראל, לפגום בלגיטימציה של ממשלה צרה שתישען על קולות ערביי ישראל, הרי שלפחות מבחינתי הוא השיג את ההפך הגמור: הוכיח לי שכל אמצעי חוקי כשר כדי להביא למפלתו.
איני נאיבי. גם ביום שאחריו (שגם אם יתמהמה אחכה לו בכל יום שיבוא), לא ייעלמו צרותינו. גם אז נוסיף להיות מוקפים במאות מיליונים של מבקשי נפשנו, שאינם מבדילים בין ימין לשמאל. רק שאז אולי יוביל את המהלכים מי שחשובה לו טובת ישראל - ולא רק מי שהטובה היחידה שהוא מכיר היא טובתו.
אז אחיי, שתלו שוב את תקוותם באיש הרע הזה, אני לא שונא אתכם חלילה אפילו בשעה שאני מאוכזב עד עמקי נשמתי. אני רק עומד על זכותי לכעוס גם על בני משפחה מדרגה ראשונה ו - לא תאמינו: בווינה הרחוקה, על כוס יין ריזלינג צונן, קל יותר לפוגג את הזעם.
התרעות פיקוד העורף