אגב, אני מכבד את גנץ גם היום, ומאמין ברצונו לאחד את המדינה. אבל כפוליטיקאי ומנהיג הוא כשל כמעט בכל מבחן. במילים אחרות, רובנו הצבענו לסוג של אוויר חם שלא ידענו עליו דבר, מטעמים של רגש ושייכות. היי, האם אנחנו כת?
דיסוננס קוגניטיבי. מכירים? מצב פסיכולוגי שבו אדם חווה אי־נוחות קשה בגלל התנגשות בין האמונות שלו לבין המציאות, ונאלץ לפתור לעצמו את הסתירה הזאת. למשל, מישהו שהגדיר כל חייו את בנימין נתניהו כ"מר ביטחון", וגילה שדווקא תחת הנהגתו ישראל חוותה את הטבח הנורא בתולדותיה.
המסקנה ההגיונית, גם לדעתי, היא שנתניהו פישל בענק. אבל זה מאוד טבעי ואנושי לספר לעצמך סיפורים שבאמצעותם האמונות הבסיסיות שלך לא יתערערו. ואיך אני יודע את זה (חלק 2)? כי גם אנשי שמאל מובהקים, שסייעו לתושבי עזה לפני 7 באוקטובר והאמינו בדו־קיום איתם, שמרו בדיוק על אותן דעות גם אחרי הטבח. החלק המעודד כאן הוא שגם היכולת לספר לעצמך סיפורים היא מוגבלת. ומאוד יכול להיות שהאסימונים עוד ייפלו בהמשך.
אבל האם נתניהו ייפול? וכיצד? לאורך כל השנים האחרונות אני שב וכותב וצועק ומתחנן שהמערכה האישית שהתפתחה כנגד האיש ומשפחתו גורמת הרבה יותר נזק מתועלת. מה לא חווינו פה? הפגנות המוניות מדי שבוע, שלטי חוצות ענקיים, קמפיינים מתוזמנים היטב בתקשורת ורדיפה אובססיבית ברשתות החברתיות.
נתניהו רחוק גם לטעמי מלהיות תמים, והרוויח בצדק חלק ניכר מהביקורת עליו. אני מייחל כבר שנים לרגע שבו ניפרד ממנו. אבל האם הפיכתו לסוג של דמון, ומיקוד המאבק הפוליטי בו באופן אישי קירבו את לכתו? הבחירות האחרונות הוכיחו את ההפך הגמור. המאבק הזה פשוט נכשל, נקודה. ומדוע? כי הוא רק סייע לנתניהו להצטייר כקורבן, ובכך לשרטט זהות גורל (בחלקה מניפוליטיבית) עם ציבור מצביעיו, שחשו שהוא בדיוק כמותם.
רדוף ומבוזה בידי המחנה השני (ע"ע סעיף 1). המיצוב הזה כקורבן סייע לו להתחמק מאחריות למחדלים שהוא היה חייב לשלם עליהם מחיר. ובראש ובראשונה 7 באוקטובר. כל מי שניסה להפיל אותו באמצעות עלבונות, רמזים בדבר מצבו הבריאותי והנפשי או לעג כלפי משפחתו, רק חיזק אותו יותר.
ובאותו עניין. מפלגת הדמוקרטים הרגיזה אותי מעצם השם שבחרה לעצמה. שם שממנו משתמע שיתר המפלגות אינן דמוקרטיות, או מאמינות בדמוקרטיה. ובהליך הדמוקרטי המכונה גם בחירות, המפלגה הזו זכתה רק ב־8 מנדטים. שהם בדיוק שישית מתוך מחנה השינוי. ופחות מ־7% מתוך כלל הכנסת החדשה. במילים אחרות - מיעוט מוחלט.
העובדה הזאת לא מפריעה לחלק ניכר מתומכיה להמשיך גם עכשיו לחלק הוראות והנחיות קולניות לגוש השינוי ולמדינה כולה, בחוסר מודעות מוחלט לחלקם האמיתי באוכלוסייה. והסיבה היא שתומכי הדמוקרטים עדיין חולשים על עמדות מפתח בתקשורת, בתרבות ובאקדמיה הישראלית. חברים יקרים (וביניהם גם ח"כים ומצביעים אהובים): הגיע הזמן שתפנימו את המספרים.
והערת בונוס: אנשי שמאל שטוענים שיש להם יותר מהמשותף עם הרשימה המשותפת מאשר עם מפלגות ימין, אין לי אלא לצטט לכם שורה אהובה מתוך "Thick as a Brick" של ג'ת'רו טאל: "המילים שלי הן לא יותר מלחישה, אבל החירשות שלכם היא צעקה".
התרעות פיקוד העורף