אני לא יודעת למה חיכיתי יותר: ליום הבחירות או לנסיעה הקצרה שאחריהן. יותר משלא יכולתי לספוג את תעמולת הבחירות, היה לי קשה יותר לספוג את הקשקשת שאחרי, בפרט כשהתוצאות היו כמעט ידועות מראש. כך, בין דיון על ניצחון או הפסד, תוך ההבנה העצובה שיש דברים שלא משתנים כל כך מהר, ארזנו מזוודה ונסענו להתנתק.
בכל זאת, אין לדעת מתי נצא מהתסבוכת הזאת. אין לדעת אם נחזור למתקפה איראנית או לעוד סיבוב של בחירות. מציאות פוליטית וביטחונית שאיש כבר לא מצליח לעקוב אחריה. לפעמים אני חושבת שאזרחי ישראל צריכים לקבל פרס נובל לחוסן. לא משום שאנחנו חזקים במיוחד, אלא משום שאנחנו מצליחים להמשיך לתפקד, לעבוד, לגדל ילדים, לתכנן חופשות ולחיות כרגיל. כאילו דריכות מתמדת היא מצב טבעי. אבל ברצינות, איך אפשר לחיות ככה?
הדיסוננס מתעצם כשנמצאים במקום כמו וינה, העיר שמקדשת תרבות והיסטוריה, כל מה שבארץ שכחנו שקיים. זה מתחיל כבר בטיסה, בהשמעה של מוצארט (כן, הפעם לקחנו צ'אנס ולא טסנו באל־על, אף שאין לי שום דבר נגדם מלבד המחירים הגבוהים), ונמשך בנחיתה לתוך סדר מופתי וארגון.
תוך רבע שעה המזוודות כבר היו בחוץ. גם הנוסעים מהטיסה שהגיעה מדמשק, ונחתה אחרינו, יצאו באותו קצב רגוע. לרגע קט העולם המשוגע הזה נראה נורמלי. אנשים טסים, מגיעים ליעד, ממשיכים ליום שלהם. חיים את חייהם בנחת. עבורם זו לא פריבילגיה אלא ברירת המחדל, כמו שהתכוונה הבריאה.
הנחיתה במקום אחר היא גם קלה וגם קשה. קלה, כי אנחת הרווחה שיוצאת ממך ברגע שאת משתחררת מהאנרגיה הדחוסה של הבהלה הישראלית היא כמעט פיזית. רק כשמתרחקים מבינים כמה הגוף והנפש התרגלו לחיות במתח, כמה הדריכות הזאת מחלחלת לכל דבר וכמה היא גובה מאיתנו מחיר. קשה, כי אז את מבינה שבאת רק לסוף שבוע ארוך, ותכף תצטרכי לחזור. לחזור לארץ, לשגרה, לחדשות, לוויכוחים ובעיקר לחוסר הידיעה.
לכי תדעי מה יהיה אחרי בחירות האמצע בארצות הברית, מה עוד מחכה לנו מעבר לפינה ובאיזו מציאות נתעורר הפעם. ובכל זאת, הבחירות האלה השאירו אצלי תחושה מורכבת. מצד אחד יחסי הכוחות השתנו מעט, ומצד שני אי אפשר להתעלם מהתחושה שיש בשיח הנוכחי משהו צורם, בלי קשר לעמדה פוליטית.
כשמסתכלים על התמונה הרחבה, קשה לקבל את זה שחלק מהקולות לא נספרים באותה מידה. אזרחי המדינה הזאת, חלקם השכנים שלנו מהדלת ממול, השתתפו במשחק הדמוקרטי וביקשו להשפיע על המקום שבו הם חיים, ובכל זאת, נראה שהקול שלהם נשאר מחוץ לחישוב. זה רגע שבו אני עוצרת ושואלת: באיזו מדינה אני רוצה לחיות? נכון, הכל מורכב. אבל מורכבות היא לא דבר חדש פה.
כשאדי הקור הכו בפנים שלי ברגע שיצאנו לכיוון תחנת המוניות בשדה התעופה, צעקתי ״אני נושמת״. לא בעברית, כמובן. אני לא אמיצה כמו חברתי הטובה, שמתעקשת בכל הנסיעות שלה להירשם במלון עם הדרכון הישראלי ולא הפולני, ולו רק כדי לבדוק אם הם באמת ראויים לכסף שלה. אני מחליפה זהות ודרכון ברגע הנחיתה, כמעט כמו דמות בסדרת ריגול, והאמת? אם זה הפריע לי פעם, כיום אני מתחילה להשתעשע וליהנות מהמשחק הזה. אולי כי בסופו של דבר זו אתנחתה, הקלה רגעית.
מעולם לא היו לי באמת מחשבות על עזיבה. הרעיון הזה אפילו נראה לי מופרך. אני לא שופטת אף אחד שרוצה לגדל את ילדיו בשקט, לחיות בלי דריכות מתמדת או פשוט לקום בבוקר בלי לבדוק מה קרה בלילה. אני אפילו מקנאה בהם לפעמים. אני מבינה את הרצון לחיים נורמליים, כאלה שבהם לא צריך לתכנן את השבוע בהתאם למהדורת החדשות, אבל המחשבה על ייאוש, על נטישה, על הרמת ידיים, היא לא משהו שאני מאמינה בו.
אני לא מסוגלת לקרוא עוד פוסט תבוסתני ברשת, ולא כי אין סיבות להתייאש אלא כי אני עדיין מאמינה שיש בארץ משהו ששווה להישאר בשבילו. אני מאמינה שלכל דבר יש סיבה ואנחנו לא סתם נמצאים כאן. מצד שני, ככל שאני יוצאת מהמדינה החמודה והמסכנה שלנו לגיחות קצרות ותכופות, אני מבינה שזאת אולי הדרך הכמעט היחידה עבורי לשרוד את החיים בה.
התרעות פיקוד העורף