במחוז השמיני של פנסילבניה, הקלפיות נסגרו בשבע בערב. רק מעט מהבוחרים מיהרו במתח לביתם כדי לצפות בתוצאותיו של איזה מדגם דרמטי שחיכו לו בציפייה דרוכה. כן – אלה בחירות. לא – אלה לא בחירות מהסוג שעברנו אנחנו לפני שבוע וחצי. הנטייה להוציא מהן מסקנות גדולות, גורפות, על מה שיקרה בארה"ב בחודשים הקרובים ובשנים הקרובות, מובנת, אך מוגזמת. אלה בחירות שצריך לדבר על מה שעשו בקנזס, באיווה, באילינוי, בקרוליינה. אבל יותר מעניין לדבר על דונלד טראמפ.
מה כבר יש לומר על טראמפ? הוא לא היה פופולרי אתמול, ונותר לא פופולרי היום. בינואר יעמוד מול קונגרס לעומתי. זה קרה לנשיאים רבים אחרי בחירות אמצע. כך ברק אובמה ב־2010, כך ג'ורג' בוש הבן ב־2006, כך ביל קלינטון ב־1994, כך גם נשיאים שכיהנו פחות: בוש האב (קונגרס לעומתי כל התקופה), הארי טרומן (קדנציה ראשונה), ג'רלד פורד (קונגרס "תינוקות ווטרגייט", שהיה בו רוב דמוקרטי כל כך גדול, שיכול היה לעקוף וטו נשיאותי).
לא צריך להקל ראש, אבל גם לא נכון להפריז בעוצמת השינוי שהתחולל השבוע. ב־1936, פרנקלין רוזוולט נבחר לכהונה שנייה כנשיא. שנתיים אחר כך, בבחירות האמצע של 1938, המפלגה הדמוקרטית איבדה – שימו לב למספרים – 72 מושבים בבית הנבחרים ועוד שבעה בסנאט. נו, ומה קרה אחר כך? רוזוולט נבחר לכהונה שלישית. ואז לרביעית.
רוב הדברים שמעניינים את המשקיף הישראלי לא השתנו הרבה השבוע, כאשר הדמוקרטים ניצחו עוד יותר מכפי שקיוו בבחירות הללו. בהקשר המיידי, ניצחונם הסוחף ישפיע רק מעט, אם בכלל, על מדיניות החוץ. הוא ישפיע רק מעט, אם בכלל, ולא ברור לאיזה כיוון, על המרוץ לנשיאות של 2028. הוא ישפיע רק מעט, ואולי דווקא לכיוון ההפוך מהרצוי למנצחים, על התנהלותו של הנשיא המכהן כעת. מה שכן, הניצחון העיד על מגמה שנכונה זה מכבר, ושראוי היה לנסות למצוא לה מענה: הסיפור הישראלי חדל מלהיות סיפור מנצח בפוליטיקה האמריקאית.
דונלד טראמפ הודיע השבוע שסיכם על הפסקת הסיוע לישראל כבר בסוף שנה זו. זו הייתה הודעה משונה מהרבה בחינות – אף אחד לא התכונן לה, אף אחד לא ידע שהיא באה, גם לא בטוח שהיא מתארת את המציאות בצורה נכונה. ומצד שני, זו הייתה הודעה שהולמת את מה שאמרו גם בוחרים בלא מעט מחוזות ומדינות השבוע. הם אמרו לטראמפ ולמפלגה שלו שקצת נמאס להם. הם אמרו דבר דומה גם לנו. קצת נמאס לנו מהמרכזיות של ישראל בשיח האמריקאי, קצת נמאס לנו לשמוע על השיקול הישראלי בקבלת ההחלטות האמריקאית. בלא מעט מקומות, אמירות מהסוג הזה סייעו למועמדים לנצח. יהיה לזה מחיר.
המחוז התשיעי
דיבורים גדולים על קרבות קטנים. בעוד אנחנו היינו עסוקים בשלנו, דניאל קלמן ביס היה עסוק בשלו. קשה להניח ששמעתם עליו. ביס היה עד לא מזמן ראש עיר קטנה, אוונסטון, במדינת אילינוי. עכשיו הוא חבר בבית הנבחרים האמריקאי.
המחוז שלו, התשיעי, נוגע בשולי האגם, מאוונסטון וסקוקי ועד קריסטל לייק. מבט על המפה מגלה שעוצבה בקפידה מחשידה. כך נראה מחוז ששורטט באופן כזה שתמיד ינצח בו מועמד מאותה המפלגה – במקרה זה הדמוקרטית. ג'ן שקובסקי הייתה המועמדת הזאת, המנצחת, משנת 1998 ועד שנת 2026. חשבון פשוט: כמעט 30 שנה. היא מחוקקת שצברה ניסיון, היכרויות, השפעה. בגיל 82 החליטה שדי. דניאל ביס, שיחליף אותה, בן 49 בסך הכל, עתידו לפניו. מקצועו המקורי: מתמטיקאי. כנראה די מוצלח. המעבר לפוליטיקה הולם אותו. איש גבוה, מרשים, בעל בלורית.
הוא יליד אוהיו, אך אמו בת ה־80 היא כנרת ישראלית. וכדי לדייק. נולדה ברומניה, עלתה לישראל בגיל שנתיים. חובבי המוזיקה יכירו את שמה, ואולי אפילו הלכו לשמוע את הקונצרטים שלה עם סימפונט רעננה, או עם הקאמרית הישראלית, או שרכשו כרטיס לסדרת "מרים פריד מארחת" על הבמה בתל אביב. לפני ארבע שנים ניגנה בסדרה עם בנה האחר, הפסנתרן ג'ונתן ביס, את הסונטה לכינור ולפסנתר מספר 2 של ברטוק. זו יצירה שאינה קלה לאוזנו של המאזין הממוצע. ביו־טיוב תוכלו למצוא כיתת אומן ששניהם העבירו במרכז המוזיקה בירושלים.
הם יהודים כמובן, וגם המחוז של הבן דניאל יהודי מאוד. לפני כמה חודשים, בתקופת הפריימריז, הופנתה אליו תשומת לב מיוחדת. איפא"ק, הלובי היהודי הפרו־ישראלי, הפנה כספים כדי למנוע מביס להיבחר.
"כשהתחלתי להתמודד לקונגרס, שמעתי שוב ושוב את אותה עצה: למנוע מאיפא"ק לרדוף אחריי. אם איכשל, הם יוציאו מיליוני דולרים כדי לתקוף אותי". את זה כתב ביס עצמו, במגזין האולטרה־פרוגרסיבי "The Nation". "כצפוי", המשיך, "איפא"ק אכן הוציא יותר מ־5 מיליון דולר לתמיכה ביריב שלי וכדי לתקוף אותי. למעשה, הם הוציאו יותר כסף על מתקפות נגדי מאשר על כל מועמד אחר בפריימריז באילינוי. אבל ניצחתי, ותוכנית הפעולה שלנו יכולה להעניק לפרוגרסיבים את הכלים להשיב מלחמה ולנצח את הכסף האפל של איפא"ק".
הוא ניצח בפריימריז, ניצח בבחירות, ואולי רושם על שמו – לא לבד כמובן - עוד ניצחון קטן: לפני שבוע וחצי איפא"ק הודיע על שינוי מדיניות. במערכות הבחירות הבאות הלובי כבר לא יזרים כספים ישירות למועמדים, רק יעודד אחרים לעשות זאת. מה שרק מעיד על העובדה שהשם איפא"ק אכן הפך מנכס לנטל להרבה מועמדים. כמו שתמיכה ללא סייג בישראל הפכה במקומות רבים לנטל.
על המטוס, בדרך מבחירות בישראל לבחירות באמריקה, יש זמן להרהר בכך שהסיפור על ביס הוא סיפור קצת עצוב. האם והאח מנגנים בישראל. האח האחר עומד מול מתקפה של ארגון הלובי היהודי למען ישראל. על שום מה? אין צורך להתחסד. איפא"ק לא בחר במועמד יהודי אקראי לתקיפה. ביס השמיע עמדות שקשה לשמוע, ושברור לגמרי מדוע לובי פרו־ישראלי לא רוצה שישמעו בבית המחוקקים האמריקאי.
לדוגמה, הוא תמך בהצעת חוק שמטרתה למנוע העברת תחמושת לישראל. ביוני האחרון כבר תמכו בחוק הזה 73 מחוקקים, כולם, למעט אחד, דמוקרטים.
במאמרו ב"דה ניישן" ביס מזכיר גם את דור הסבים שלו, חלקם ניצולי שואה, וגם את משפחתו הישראלית. אביו היה כנר, בנה של צ'לנית, שנישא לכנרת. אחיו הפסנתרן הוא כמובן הממשיך הטבעי של ענף העיסוק המשפחתי. מתמטיקה ופוליטיקה – מה שדניאל עושה - זו תוספת מעניינת ומגוונת.
לפני שבועיים ביס נסע למדינה שכנה, מישיגן, כדי לסייע למועמד של המפלגה הדמוקרטית. לא סתם מועמד – מועמד מדובר מאוד. אולי הכי מדובר בבחירות הללו. עבדול אל־סייד רצה להיות סנאטור, והמרוץ שלו משך תשומת לב רבה. כולם ידעו שאם ייבחר, זו תהיה כותרת שתגרור הרבה תגובות. אם יפסיד, יקשה על המפלגה הדמוקרטית לכבוש את הסנאט. ישראל, אמר אל־סייד, היא "לא חברה שלנו". כלומר, של האמריקאים.
ועוד אמר לפני הבחירות שלנו: גם אם נתניהו יפסיד בבחירות, לא בטוח שזה ישנה את דעתי על ישראל. וכאשר שאלו אותו מי מאיים יותר על ארה"ב, ישראל או איראן, אמר שזו "שאלה מגוחכת", דרך של פוליטיקאי לסרב לענות. "הם משתמשים בנו", אמר עלינו, הישראלים. "ממשלת ישראל לא עשתה דבר מלבד להשתמש בנו".
המרוץ במישיגן, שהוכרע השבוע בניצחון ברור של אל־סייד, ריכז, כאמור, תשומת לב מיוחדת. בין השאר, משום שטראמפ עושה בו שימוש לניגוח המפלגה הדמוקרטית כולה. "הוא יזמן להקות של ג'יהאדיסטים לחופים שלנו", אמר הנשיא על המועמד אל־סייד. ועוד אמר שאנשים כמו אל־סייד צריך לעצור בשדה התעופה ולא לתת להם לעלות על מטוסים, שמא יפילו אותם.
יריביו של הנשיא האשימו אותו באסלאמופוביה, אבל טראמפ – אנחנו כבר מכירים אותו – לא נבהל מהאשמות כאלה. הוא ממשיך בשלו. אם הדמוקרטים ינצחו, אמר במישיגן, יהיה באמריקה "סיוט של טרור ואלימות, עד שלא תוכלו לחגוג אפילו את כריסמס". הוא האשים את אל־סייד בכך שהוא חבר באחים המוסלמים.
אומנם אין ראיה שזו האשמה נכונה. אבל יש מכתב קצת בעייתי שאל־סייד חתם עליו, ויש לו אחות למחצה שאמרה כל מיני דברים מקוממים, ויש סימנים נוספים שאל־סייד הוא מועמד עם נטיות רדיקליות. טראמפ, שמערבב קצת עובדות והרבה בידיון במתקפות שלו על המועמד הדמוקרטי, תקף גם את היהודים שמתלבטים אם להצביע, כדרכם, למפלגה הדמוקרטית, כולל למועמד במישיגן. "כל יהודי שתומך באיש הזה צריך להתבייש", אמר הנשיא. לדוגמה, דניאל ביס.
לפני הבחירות, ברוב הסקרים, אל־סייד הוביל באחוזים בודדים. יתרון – אבל לא יתרון שמבטיח ניצחון. מישיגן הייתה אחת מהמדינות שרוב הסוקרים והמעריכים סימנו אותה כמדינת "טוס־אפ", שהקרב בה צמוד מכדי לדעת מראש איך יסתיים. משבע מדינות כאלה היא גם הייתה היחידה הדמוקרטית. כלומר, היחידה שנראתה מסוכנת לדמוקרטים, השואפים להשיג רוב, ולא לרפובליקנים, המנסים להגן על הרוב.
בטקסס, איווה, אלסקה ומדינות נוספות, האתגר של הרפובליקנים היה לשמור על הכיסא המתנדנד. בלילה שלאחר הבחירות התברר שלא עלה בידם. הם הפסידו בטקסס, בקנזס, באיווה, בג'ורג'יה, בקרוליינות. הם הפסידו במעוזים רפובליקניים ותיקים. בכמה מהן, ולא רק במישיגן, ניצחון המועמד הדמוקרטי הוא בשורה לא מעודדת לישראל. משמעותה כניסה של מחוקק פחות אוהד ויותר ביקורתי. מצב כמעט בלתי נמנע כאשר בקרב המצביעים הדמוקרטים נרשם השנה שיא של הזדהות עם הפלסטינים (65%) לעומת הישראלים (17%).
המחוז החמישי
לאל־סייד יש תומך יהודי מוכר יותר מביס. שמו ברני סנדרס, לשעבר מועמד לנשיאות, אייקון של האגף הפרוגרסיבי של המפלגה הדמוקרטית. כמה ימים לפני הבחירות בא למישיגן כדי לסייר עם אל־סייד בכמה תחנות. אחת מהן, גרנד רפידס, היא העיר שממנה יצא הנשיא היחיד אי פעם ממדינת מישיגן – ג'רלד פורד. נשיא שנקלע לתפקיד במקרה, בלי שנבחר אליו, ובלי שנבחר להיות סגן הנשיא. כאשר סגן הנשיא של אותה עת, ספירו אגניו, התפטר מתפקידו, פורד זומן להחליף אותו. כאשר גם הנשיא ריצ'רד ניקסון נאלץ להתפטר, פורד נכנס לחדר הסגלגל. הוא כיהן מאוגוסט 1974 עד ינואר 1977, עת שהוחלף על ידי ג'ימי קרטר. הוא מת לפני 20 שנה פחות חודש, בדצמבר של שנת 2006.
הביוגרפיה האחרונה, המצוינת, של פורד, מכנה אותו "אדם רגיל". אך ההיסטוריון ריצ'רד נורטון סמית' תיעד בה את המסלול המאוד לא רגיל של מי שנולד בנברסקה ועבר למישיגן כאשר אמו נמלטה מאביו המתעלל והמתנכר. פורד גדל בגרנד רפידס עם אמו ועם אב חורג – הוא שנתן לו את השם פורד. במישיגן הפך לכוכב פוטבול צעיר בגיל תיכון, ואחר כך מבוגר יותר, בגיל אוניברסיטה, עד שהפסיק. הוא המשיך לאמן לזמן מה, במקביל לעלייה על המסלול שיהיה מקצועו לכל חייו: פוליטיקאי.
התחנה הראשונה הייתה מרוץ לקונגרס במחוז החמישי של מישיגן. הוא נבחר לייצג אותו ב־1949, אחרי שהשלים, לצד עוד כמה משימות, שירות על נושאת מטוסים באוקיינוס השקט בתקופת מלחמת העולם השנייה – שירות מסוכן, שכלל כמה אירועים של כמעט מוות. פורד הצעיר יותר, שלמד משפטים בייל, השתייך בהתלהבות לתנועת "אמריקה פירסט" הבדלנית. פורד המועמד כבר התנתק ממנה, לא בהפגנתיות, אלא בהדחקה ובהשכחה.
אחד מפטרוניו המוקדמים במישיגן היה הסנאטור הרפובליקני החשוב ארתור ונדנברג, מראשי הבדלנים של טרום ימי המלחמה, שהמיר את דתו לתמיכה במדיניות אמריקאית של מעורבות פעילה בעולם. בלי להתחשב במחסום הפוליטי, תמך בחלק ניכר מיוזמותיהם של הנשיאים הדמוקרטים רוזוולט וטרומן. ברטל ג'ונקמן, שכיהן באותן שנים בקונגרס מטעם המחוז החמישי, לא זיהה נכונה את השינוי בכיוון הרוח. זה אפשר לפורד בן ה־34 להדיח אותו.
המחוז החמישי הצביע לטראמפ בבחירות האחרונות, שבהן ניצח, ובאלה שלפניהן, שבהן הפסיד, ובאלה שלפניהן, שבהן ניצח, ולפני כן למיט רומני, שהפסיד. הפעם האחרונה שבה קיבל נשיא דמוקרטי את קולות תושביו של המחוז הזה הייתה ב־2008 – כאשר ברק אובמה הסתער לראשונה על ארה"ב. מישיגן היא מדינה שיש לה 13 נציגים בבית הנבחרים. מהם – טרום הבחירות – היו שבעה רפובליקנים ושישה דמוקרטים. נתון שמשקף את מעמדה של המדינה כלשון מאזניים בין המפלגות. בבחירות האחרונות, 50% לטראמפ, 48% להאריס. באלה שלפניהן: 51% לביידן, 48% לטראמפ. לפניהן: 47% לשני המועמדים, אבל לטראמפ עוד שתי עשיריות האחוז.
לא תמיד זה היה כך: מישיגן הכתירה את קלינטון פעמיים, הצביעה לגור ולקרי במרוצים לנשיאות של 2000 ו־2004 (הם הפסידו), הצביעה לאובמה פעמיים. שישה מרוצים לנשיאות ברצף של ניצחון רפובליקני, עד שבא טראמפ ושינה את משוואת הכוחות.
פורד בוודאי מתהפך בקברו למראהו של טראמפ המבקש את קולות תושבי מדינתו. הוא היה רפובליקני מהסוג של אייזנהאואר, של ניקסון (בלי הכזבים), של רוקפלר. אל תקראו לזה מתון. בכמה עניינים פורד לא היה מתון. אבל באחרים היה כמעט פורץ דרך. אחד מהסיפורים היפים בביוגרפיה שלו מתאר את פרשת משחק הפוטבול שנאלץ לשחק ללא חברו השחור, וויליס וורד, בשנת 1934.
הקבוצה היריבה, ג'ורג'יה טק הדרומית, תבעה משחק של שחקנים לבנים בלבד. פורד, מכוכבי הקבוצה, איים לא להתייצב למשחק. אלא שהנהלת הקבוצה ממישיגן כבר התחייבה, והחבר וורד שכנע את פורד לעלות על המגרש. זה היה המשחק היחיד שהוולברינס של פורד ניצחו באותה שנה. יותר מאחד משחקני ג'ורג'יה טק סיימו את המשחק על אלונקה.
המחוז השמיני
פייג' קוגנטי גדלה באורגון, אבל משמשת כראש עיריית סקרנטון, פנסילבניה. עיר לא גדולה, כ־80 אלף תושבים. מוכרת במידה רבה כיוון שבה נולד נשיא אמריקאי מהזמן האחרון: ג'ו ביידן. היום אפשר לחצות את העיר בדרך מהירה הנקראת על שמו.
קוגנטי התמודדה השבוע על משרה חלופית, הנציגה לקונגרס של המחוז השמיני של פנסילבניה. לחובבי היסטוריה או קולנוע נזכיר: זה המחוז שיוצג בתקופת מלחמת האזרחים, אמצע המאה ה־19, על ידי תדיאוס סטיבנס. בגלגולו הקולנועי: טומי לי ג'ונס הנהדר בסרטו של סטיבן ספילברג "לינקולן". סטיבנס של הגרסה ההוליוודית שיחק תפקיד מרכזי מאוד בהעברת התיקון ה־13 לחוקה האמריקאית. על תפקידו האמיתי יש דיון מתמשך של היסטוריונים. אבל לפחות בעניינים של גזע, מדובר ברפובליקני מהסוג שפורד היה יכול לכבד.
המחוז השמיני, שהמרוץ בו דורג כצמוד, שלח עד השבוע לבית הנבחרים נציג רפובליקני שספק אם יהיה אי פעם חשוב כסטיבנס. רוברט ברסנהן הוא איש עשיר שמייצג מחוז של המעמד הבינוני־נמוך. אבל הוא מייצג אותו רק שנתיים. קוגנטי הדמוקרטית ביקשה להדיח ולרשת אותו, כפי שהוא עצמו ירש את קודמו. גם לפני שנתיים, ב־2024, המחוז השמיני היה מחוז שנחשב לצמוד מאוד. מאט קרטרייט הדמוקרטי נבחר לכהן כמחוקק ב־2012, כאשר ברק אובמה ניצח בפעם השנייה. הוא הודח על ידי ברסנהן ב־2024, כאשר דונלד טראמפ נבחר בפעם השנייה.
היסטורית, במשך שנים ארוכות, המחוז השמיני היה מחוז של צווארון כחול דמוקרטי. אך רבים מבוחריו (54%) העדיפו את טראמפ על המועמדת הנגדית, קמלה האריס.
בדרך לסקרנטון, ניו ג'רזי ופנסילבניה מחליפות צבעים. מהכתום־צהוב של נשירת הסתיו ושל הדלועים מליל כל הקדושים, לאפור של החורף, שכבר ניכרים בו פה ושם סימני האורות של עונת הכריסמס. בחירות לנשיאות מביאות לקלפי יותר מצביעים. הן מייצרות אווירה ססגונית של תחרות. בחירות אמצע, כמו אלה שנערכו השבוע, קצת פחות, גם במחוזות שיש בהם תחרות צמודה. מה לנו ולמחוז הזה?
הנה תשובה אפשרית אחת, מפי המועמדת קוגנטי: "ביום הראשון לכהונתו, בינואר 2027, על הקונגרס לשים סוף מיידי למלחמה באיראן. עלינו להצביע בעד סיום המלחמה הפזיזה הזו... ברסנהן הצביע שש פעמים בעד המלחמה באיראן... עלינו לשנות זאת".
קוגנטי אינה דומה לדניאל ביס. קודם כל משום שאיננה יהודייה, ואיננה מסומנת כמחוקקת שעמדותיה יכבידו על יחסי ישראל וארה"ב. הקרן המכונה "רוב דמוקרטי למען ישראל", שמעדיפה מחוקקים דמוקרטים שעמדותיהם בהקשר הישראלי מזכירות יותר את אלה של ביידן מאשר את אלה של – נאמר – ברני סנדרס – תמכה במועמדות של קוגנטי. ובכל זאת, בעימות מול היריב, ימים לפני הבחירות, אמרה מה שישראלים לא כל כך רוצים לשמוע. היא מתנגדת למלחמה. היא "נדהמת" מהעובדה שהמלחמה נמשכת זמן רב כל כך. היא כמובן מתנגדת לנשק גרעיני בידי איראן, אבל סבורה ש"העם האמריקאי לא קיבל תשובה" על השאלה "למה אנחנו שם". ביום שלישי קוגנטי ניצחה, ודי בקלות.
התרעות פיקוד העורף