יש חופש ביטוי, ויש איילה חסון: כך נחשף המוסר הכפול של התקשורת הישראלית | עידן מאראש

גיל תמרי התנצל על התבטאות חמורה והמשיך בתפקידו. איילה חסון התנצלה גם היא, אך בתאגיד השידור הציבורי דרשו ממנה להקריא נוסח מוכתב כתנאי לחזרתה למסך. הפרשה מעלה שאלות נוקבות על אכיפה בררנית, עצמאות עיתונאית והיחס לקולות המזוהים עם הימין. האם חופש הביטוי בתקשורת הישראלית באמת שייך לכולם?

כשעיתונאית נדרשת להקריא התנצלות שהוכתבה לה, ומורחקת מהמסך לאחר שהיא מסרבת לעשות זאת, עולה שאלה שחורגת הרבה מעבר לאדם אחד: האם חופש הביטוי בתקשורת הישראלית שייך לכולם, או רק למי שמתיישר עם הקו המקובל במערכת?

בשבוע האחרון נחשפנו לפרשה שמעלה שאלות קשות על חופש הביטוי ועל עצמאותה של העיתונות בישראל. הנהלת תאגיד השידור הציבורי הציבה אולטימטום לעיתונאית איילה חסון, שלפיו לא תוכל להמשיך להגיש את תוכניתה אם לא תקריא בשידור נוסח התנצלות והבהרה שיהיה מקובל על הנהלת החדשות. זאת בעקבות ראיון שהעניקה לרדיו גלי ישראל ביום שישי שאחרי הבחירות.

באותו ראיון התייחסה חסון לתופעת הפוליגמיה בחברה הבדואית בנגב, למעמדן של נשים במשפחות פוליגמיות ולסוגיית קצבאות הביטוח הלאומי. דבריה עוררו סערה, ובצדק או שלא בצדק, היו מי שנפגעו מהם. חסון עצמה פרסמה למחרת התנצלות בחשבון הטוויטר שלה בפני מי שנפגע מדבריה. לדבריה, היא אף הציעה, בתיאום עם הייעוץ המשפטי של התאגיד, לנסח התנצלות מטעמה ולהקריא אותה בשידור.

אלא שהדבר לא הסתיים בכך. מנהל החדשות דרש נוסח אחר, וחסון סירבה להיענות לדרישה. מכאן התגלגלה הפרשה לאולטימטום שמנע ממנה לשוב ולהגיש את תוכניתה.

חשוב להבהיר: אפשר לחלוק על סגנון הדברים של חסון, לבקר את הניסוח שלה ואף לדרוש ממנה אחריות עיתונאית. חופש הביטוי אינו פוטר עיתונאי מאחריות לדבריו. אבל יש הבדל מהותי בין דרישה להתנצלות עניינית לבין ניסיון להכתיב לעיתונאי את נוסח ההתנצלות שלו, ובוודאי בין בירור מקצועי לבין הרחקתו מהמסך בעקבות סירובו להיכנע לדרישה.

תופעת הפוליגמיה בחברה הבדואית בנגב אינה המצאה של איילה חסון. מדובר בתופעה חברתית מוכרת, שיש לה השלכות על מעמדן של נשים, על זכויותיהן ועל המבנה המשפחתי והכלכלי בחלקים מהחברה הבדואית. זו תופעה שראויה לדיון ציבורי, לביקורת ולחשיפה עיתונאית. העובדה שמדובר בנושא רגיש אינה יכולה להפוך אותו לנושא שאסור לעסוק בו.

עיתונאי אינו אמור להימנע מדיון בסוגיות נפיצות רק משום שהן עלולות להרגיז ציבור מסוים. תפקידו להציף בעיות, לשאול שאלות לא נוחות ולהביא אל סדר היום גם נושאים שאחרים מעדיפים להשאיר מחוץ לשיח הציבורי. האחריות היא לדייק, להבחין בין תופעה חברתית לבין הכללה על ציבור שלם, ולבקר בלי לפגוע שלא לצורך. אבל אסור שהרגישות תהפוך לצנזורה.

אלא שהבעיה בפרשה הזו רחבה הרבה יותר. היא נוגעת לשאלה האם כללי ההתנהלות בתקשורת הישראלית נאכפים באופן שוויוני, או שמא הם משתנים בהתאם לזהות הדובר ולעמדה הפוליטית שמיוחסת לו.

לאורך השנים האחרונות שמענו התבטאויות קשות מצד אנשי תקשורת כלפי ראש הממשלה, נבחרי ציבור ואנשים המזוהים עם המחנה הלאומי. נזכיר את גיל תמרי, עורך חדשות החוץ בערוץ 13, שאמר בשידור כי “נתניהו רוצה את החטופים מתים”. בעקבות הסערה הציבורית שעוררו דבריו, תמרי חזר בו מהאמירה והתנצל בשידור. הוא אמנם הורחק מהשידור לכמה ימים, אך המשיך בתפקידו. נזכיר גם את נתן זהבי, שאמר בתוכניתו ברדיו 103FM: “הלוואי שאולפן ערוץ 14 יישרף על יושביו”. זהבי הושעה לתקופה קצרה, חזר לשדר ובהמשך סיים את דרכו בתחנה.

וכאן בדיוק מתחדדת שאלת הצביעות ואמות המידה של התקשורת הישראלית. גיל תמרי התנצל והמשיך בתפקידו. לעומתו, איילה חסון כבר פרסמה התנצלות בחשבון הטוויטר שלה, ואף הציעה להקריא בשידור נוסח התנצלות מטעמה, אך בתאגיד השידור הציבורי לא הסתפקו בכך. בהנהלת החדשות התעקשו על נוסח שיאושר על ידם, והציבו בפניה אולטימטום: או שתקריא את המילים שאנחנו דורשים, או שלא תשדר. בעיניי, זו כבר אינה דרישה לאחריות עיתונאית, אלא ניסיון לכפות על עיתונאית את מילותיה ולהשתיק אותה אם תסרב.

ואי אפשר להתעלם מההיבט הפוליטי של הפרשה: איילה חסון מזוהה עם הימין. האם מישהו באמת יכול להבטיח שהיחס אליה היה זהה אילו הייתה מזוהה עם המחנה הפוליטי האחר? אמנם מדובר במקרים שונים ובגופי תקשורת שונים, אך הפער בטיפול מעורר שאלה עקרונית: האם אותה אמת מידה מקצועית ואותה מידת חומרה מופעלות כלפי כולם? כאשר עיתונאי אחד מתנצל וממשיך בתפקידו, ואילו עיתונאית אחרת מתנצלת ובכל זאת נדרשת להקריא נוסח מוכתב כתנאי לחזרתה למסך, החשש לאכיפה בררנית אינו יכול להיפטר כעוד טענה פוליטית.

גם העיתוי מחייב תשומת לב. הפרשה מתרחשת בתקופה של קיטוב פוליטי עמוק, כאשר שאלת מקומה של התקשורת במאבק הציבורי הפכה בעצמה לזירת התנגשות. אסור להפוך כל החלטה ניהולית למזימה פוליטית, אבל באותה מידה אסור לפטור ביקורת על התנהלות של גוף ציבורי בטענה שמדובר בעוד ויכוח בין ימין לשמאל.

תאגיד השידור הציבורי ממומן מכספי הציבור. הוא אינו רכוש של הנהלה, של מפלגה או של מחנה פוליטי. חובתו לשרת את כלל אזרחי ישראל, להבטיח מגוון דעות ולשמור על עצמאותם המקצועית של עיתונאיו. דווקא משום כך, כל החלטה הנוגעת להרחקת מגיש מהמסך או להטלת סנקציה מקצועית חייבת להיות מנומקת, שקופה ומבוססת על אמות מידה ברורות.

אפשר וצריך לדון בעתידו של התאגיד, במבנהו, בתקציבו ובמידת נחיצותו במתכונתו הנוכחית. יש מקום לבחון גם חלופות של הפרטה או שינוי מבני. אבל אסור שהדיון הזה יחליף את השאלה המיידית: האם גוף ציבורי רשאי להפעיל את כוחו הניהולי באופן שפוגע בעצמאות העיתונאית?

הסיפור של איילה חסון אינו רק סיפור על מגישה שנמנעה ממנה האפשרות לשדר את תוכניתה. הוא מבחן למערכת התקשורת כולה. הוא בוחן אם אנחנו באמת מאמינים בחופש ביטוי, או שאנחנו מוכנים להגן עליו רק כאשר הדברים הנאמרים מתאימים להשקפת עולמנו.

תקשורת עצמאית אינה נמדדת ביכולתה להשמיע את מה שנוח לרוב אנשי המערכת לשמוע. היא נמדדת דווקא בנכונותה לאפשר גם קולות ביקורתיים, חריגים ולא פופולריים. חברה דמוקרטית אינה נבחנת ביחסה לדעות המקובלות עליה, אלא ביכולתה להכיל גם את אלה שמרגיזות אותה.

הימין אינו מבקש חסינות מביקורת, והעיתונאים אינם זכאים לחסינות מאחריות. אבל חופש הביטוי אינו פרס שמעניקים למי שמחזיק בדעה הנכונה, ואינו זכות ששמורה למחנה אחד. הוא שייך לכולם. גם לאיילה חסון. גם למי שחולק עליה. גם למי שאינו מוכן לקבל את עמדותיה.

לא צריך להסכים עם איילה חסון כדי להגן על זכותה להשמיע את קולה. צריך רק להאמין שחופש הביטוי הוא עדיין אחד מעמודי התווך של הדמוקרטיה הישראלית.