במקביל, איפא"ק נתנה משקל גדל והולך לקשריה עם הממסד הרפובליקני, כנראה לא בלי עידודה של ממשלת נתניהו. השדולה אומנם המשיכה לפעול בקרב הדמוקרטים, אך התנהלותה, ובעיקר מאבקיה נגד מועמדים דמוקרטים ביקורתיים כלפי ממשלת ישראל, הרחיקו ממנה חלקים חשובים במפלגה. כאן טמונה הטעות הגדולה.
ישראל אינה יכולה להרשות לעצמה להיות נכס של מפלגה אמריקאית אחת. נשיאים מתחלפים, הרכב הקונגרס משתנה, והמטוטלת הפוליטית נעה ימינה ושמאלה. מי שקושר את גורלה של ישראל למחנה פוליטי אחד מהמר על עתידה.
אין פירוש הדבר שכל עמדותיו של ג'יי סטריט נכונות, או שהוא מסוגל להחליף את עוצמתה הארגונית והפוליטית של איפא"ק. אבל הוא שמר על ערוצי הידברות חשובים עם חלקים במפלגה הדמוקרטית בתקופה שבה ישראל הרשמית הרחיקה אותם ממנה.
לאיפא"ק כדאי לעשות חשבון נפש. ישראל זקוקה לידידים משני צידי המפה הפוליטית בארצות הברית. ובעיקר כדאי שבירושלים יפנימו את הלקח. במשך שנים התייחס נתניהו אל התמיכה הרפובליקנית כאל נכס פוליטי כמעט פרטי. אלא שהקשר בין ישראל לארצות הברית אינו רכושו של ראש ממשלה, ואסור שיהפוך לכלי במשחק ההישרדות הפוליטי שלו.
יבוא יום, ואני מקווה שלא ירחק, שבו תכהן בישראל ממשלה אחרת. ממשלה שתבקש לשקם את יחסיה עם המפלגה הדמוקרטית, להחזיר את האמון ההדדי ולבנות מחדש את התמיכה הדו-מפלגתית בישראל. ביום הזה ג'יי סטריט עשוי להתגלות כנכס מדיני חשוב במיוחד.
התרעות פיקוד העורף