האיומים של המשטר האיראני להשמיד את ישראל וההתעקשות שלו לבנות פצצה גרעינית עשו את המחשבה הזו מוחשית. הזלזול שנשמע לפעמים מפי פוליטיקאים ישראלים ביכולתו או ברצונו של המשטר האיראני לממש את איומיו מפתיע בכל פעם מחדש.
קשה לנו להכיל רוע בקנה מידה כזה. המחשבה שמישהו מתכנן בקור רוח להשמיד אותנו מתנגשת בכל מה שאנחנו רוצים להאמין בו על בני אדם. לכן קל להיאחז בהסברים מרגיעים: זו רטוריקה, אלה איומים לצורכי פנים, הם לא באמת מתכוונים. השאלה היא אם לאחר הטבח שבוצע ב-7 באוקטובר אנחנו יכולים להרשות לעצמנו לקחת אפילו את הסיכון הקלוש.
תוכנית "חומת יריחו" של חמאס הייתה בידי מערכת הביטחון לפני 7 באוקטובר. התוכנית הייתה שם, אך ההערכה שחמאס אינו מסוגל לממש אותה גברה על האזהרות. אסור לנו לבלבל בין הקושי לדמיין אסון ובין יכולתו של האויב לחולל אותו.
מול האנדרטה חשבתי גם על אחריותם של מי שפתחו במלחמה לבחור בדרך אחרת לאחר התבוסה. בעקבות ההרס הנורא שפצצת האטום גרמה בהירושימה ובנגסקי, יפן נכנעה. בהמשך היא עיגנה בחוקתה ויתור על מלחמה לתמיד. בכיתוב על האנדרטה בהירושימה קראתי גם קבלת אחריות.
אחרי הכל, יפן ניהלה מלחמת כיבושים ושלחה את טייסיה לתקוף את ארצות הברית, אלפי קילומטרים מגבולותיה. ההסבר הרשמי לכיתוב על האנדרטה מתייחס להתחייבות בשם האנושות כולה. אבל אפשר לראות במילים האלה חרטה וגם הבטחה לעתיד. וזה לקח אותי לעזה.
האם לאחר ההרס שספגה נראה שם אבן עם כיתוב דומה? שמענו מפלסטינים כעס על חמאס שהביא להרס בעזה, אבל עדיין חסרה שם אמירה של חרטה על המעשים המבעיתים שבוצעו בנו ב-7 באוקטובר. רוע שהיה מתוכנן לפרטי פרטים. ביום שבו תישמע שם ההתחייבות "לא נחזור על הרוע הזה" יהיה יסוד לתקווה שנוכל לחיות כאן בשלום, אלה לצד אלה.
התרעות פיקוד העורף