טראמפ, הידיד הגדול של ישראל? דווקא הוא הכריז על סיום הסיוע האמריקאי | דן פרי

מי שעדיין מאמין שדונלד טראמפ הוא הידיד הגדול ביותר שהיה לישראל בבית הלבן צריך עכשיו להתמודד עם עובדה שקשה לעכל: דווקא טראמפ, ולא ברק אובמה, ג'ו ביידן או כל נשיא אמריקאי אחר בעשרות השנים האחרונות, הוא שהכריז על סיום הסיוע הביטחוני השנתי לישראל.

במשך יותר מחצי מאה הלכה ונבנתה מערכת הסיוע האמריקאית, תחת נשיאים דמוקרטים ורפובליקאים כאחד. היו משברים, היו עימותים, היו נשיאים שהפעילו לחץ על ממשלות ישראל. אבל אף אחד מהם לא הכריז על קטיעת הסיוע השנתי כפי שעשה עכשיו טראמפ, שנתיים לפני תום ההסכם הקיים.

וכאן מתעוררת שאלה מטרידה עוד יותר: האם בנימין נתניהו הסכים לוותר על נכס אסטרטגי של מדינת ישראל כדי לקבל מטראמפ תמיכה פוליטית אישית בבחירות? רצף האירועים, ובעיקר דבריו של טראמפ עצמו, מחייבים תשובה.

לקראת הבחירות בישראל ב־27 באוקטובר העניק טראמפ לנתניהו תמיכה פומבית. נתניהו, שהפך את יחסיו האישיים עם הנשיא האמריקאי לאחד הנכסים המרכזיים בתעמולת הבחירות שלו, קיבל בכך סיוע פוליטי משמעותי. במילים אחרות: התערבות זרה שיש לחקור.

כעבור שבוע, ביום הבחירות לקונגרס האמריקאי, הטיל טראמפ פצצה. בריאיון לרשת פוקס ניוז הודיע כי ארצות הברית תפסיק בסוף השנה את הסיוע הביטחוני לישראל, בהיקף של כארבעה מיליארד דולר בשנה. לדבריו, הוא ונתניהו הגיעו להסכמה בנושא כבר חודשים קודם לכן.

טראמפ גם טען שהיוזמה הגיעה מנתניהו עצמו.

צריך להתעכב על משמעות הדברים. נשיא ארצות הברית טוען שראש ממשלת ישראל הציע לו להפסיק סיוע ביטחוני בהיקף של מיליארדי דולרים, תוך כדי ביטול בפועל של הסכם שבעצם אמור להימשך עד 2028. הוא מספר על כך ביום הבחירות בארצות הברית, ומסביר בגלוי שהסיוע לישראל הפך לבעיה פוליטית עבור המפלגה הרפובליקאית.

האם מדובר בצירוף מקרים? ייתכן. האם נתניהו ביקש להעניק לטראמפ הישג פוליטי אמריקאי בתמורה לתמיכתו בישראל? גם זאת אפשרות שראוי לברר. מדוע להסכים כעת לסיום מואץ, עוד לפני תום ההסכם הקיים? מה השתנה? מי השתתף בדיונים? האם מערכת הביטחון הייתה שותפה להחלטה? ומה קיבלה ישראל בתמורה?

צריך לומר ביושר: ישראל היא מדינה עשירה. התוצר לנפש שלה משתווה לזה של גרמניה ועולה על זה של בריטניה וצרפת. יש לה תעשיית הייטק מפותחת, תעשייה ביטחונית מתקדמת ויכולות צבאיות מרשימות. ישראל אינה מדינה מתפתחת הזקוקה לנדבות אמריקאיות כדי להתקיים.

אפשר בהחלט לטעון שהגיעה העת לשנות את מערכת היחסים הכלכלית בין שתי המדינות. אפשר אפילו לטעון שישראל צריכה לשאוף לממן בעצמה את כל צורכי הביטחון שלה. אבל מי שחושב שהסיוע האמריקאי הוא רק שורה בתקציב הביטחון מחמיץ את העיקר.

שלושה מיליארד ושמונה מאות מיליון הדולרים שישראל מקבלת מדי שנה הם חלק ממערכת אסטרטגית רחבה בהרבה. מערכת הכוללת שיתוף פעולה מודיעיני, גישה לטכנולוגיות צבאיות מתקדמות, פיתוח משותף של מערכות נשק, גיבוי דיפלומטי במועצת הביטחון של האו"ם ונכונות אמריקאית להפעיל את עוצמתה במזרח התיכון.

מעל לכל, הסיוע הוא ביטוי מוסדי ומוחשי למחויבותה של ארצות הברית לביטחון ישראל. הוא מעביר מסר ברור לאיראן, לחיזבאללה ולכל אויב אחר: ישראל אינה עומדת לבדה.

גם האמריקאים מרוויחים מההסדר. חלק גדול מכספי הסיוע חוזר לכלכלה האמריקאית באמצעות רכישת מטוסים, מערכות נשק וציוד ביטחוני מתוצרת ארצות הברית. התעשיות הביטחוניות האמריקאיות נהנות מהזמנות, ממקומות עבודה ומפיתוח טכנולוגי משותף. כיפת ברזל היא דוגמה בולטת לשיתוף פעולה שהניב תועלת לשתי המדינות.

זאת אינה מערכת יחסים של מדינה עשירה המחלקת צדקה למדינה חלשה. זאת ברית אסטרטגית שנבנתה במשך עשרות שנים, בהשקעה מדינית עצומה של מנהיגים ישראלים ואמריקאים משתי המפלגות.

וכאן טמונה האירוניה הגדולה.

מי שחתם בשנת 2016 על הסכם הסיוע ההיסטורי, המבטיח לישראל 38 מיליארד דולר לאורך עשר שנים, היה ברק אובמה. אותו אובמה שנתניהו ואנשיו הציגו שוב ושוב כמי שמסכן את ביטחון ישראל. אותו נשיא שהיחסים עמו הידרדרו לשפל, בין היתר משום שנתניהו בחר להתעמת עמו בפומבי ולהתייצב לצד הרפובליקאים בקונגרס.

ואילו טראמפ, שנתניהו הפך לסמל של ידידות חסרת תקדים, הוא שמבקש כעת לסיים את הסיוע מוקדם.

אז מיהו בדיוק הידיד הגדול של ישראל?

כל זה לא היה צריך להפתיע איש. בישראל אוהבים להתמקד באנטישמיות של השמאל הפרוגרסיבי האמריקאי, ולעיתים בצדק, אבל נוח מאוד לשכוח שלאנטישמיות יש שורשים עמוקים בעיקר בימין הקיצוני, ושבתוך המחנה הרפובליקאי צומח זרם בדלני, לאומני ולעיתים אנטישמי במובהק. אלה האנשים שצעדו בשרלוטסוויל ב־2017 עם לפידים וצעקו "היהודים לא יחליפו אותנו".

אלה גם הקולות שמקבלים כיום במה אצל דמויות משפיעות כמו טאקר קרלסון וניק פואנטס, המפיצים מסרים נגד יהודים ונגד התמיכה האמריקאית בישראל. השילוב בין בדלנות נוסח "אמריקה תחילה", חשדנות כלפי יהודים ועוינות לישראל הוא תופעה ממשית, ולא שולית כפי שנוח היה להאמין.

לכן ההימור של נתניהו על טראמפ ועל המפלגה הרפובליקאית היה מלכתחילה מסוכן. ישראל זקוקה לתמיכה רחבה ויציבה בחברה האמריקאית, לא לתלות בגחמותיו של נשיא אחד או במאבקי הכוח בתוך מפלגה אחת. מי שהניח שכל עוד טראמפ בבית הלבן ישראל יכולה להרשות לעצמה לאבד את הדמוקרטים, להתעלם מהשינויים בימין האמריקאי ולשים את כל הביצים בסל הרפובליקאי, התעלם מסיכון אסטרטגי ברור. ההכרזה על הפסקת הסיוע ממחישה עד כמה מסוכן לבסס ברית בין מדינות על נאמנות אישית בין פוליטיקאים.

מעבר לכך, יש בעיה עם התפיסה שלפיה ביטחון ישראל יכול להישען על מערכת יחסים אישית בין שני מנהיגים, במקום על ברית יציבה בין שתי מדינות. היחסים עם וושינגטון נמדדים בעומק התמיכה האמריקאית, ביציבותה לאורך זמן וביכולת לשמר אותה גם כאשר מתחלף הנשיא.

במשך שנים פעל נתניהו באופן שהרחיק חלקים גדולים מהמפלגה הדמוקרטית מישראל – זו שזכתה בימים האחרונים ברוב מוחץ בקונגרס. במקום לשמר את התמיכה הדו־מפלגתית, שהייתה אחד מעמודי התווך של הביטחון הלאומי, נתניהו המופקר העמיק את הזיהוי של ישראל עם המפלגה הרפובליקאית ועם טראמפ באופן אישי.

המחיר של הגישה הזאת מתברר עכשיו.

טראמפ רצה להסיר מעל הרפובליקאים נטל פוליטי. נתניהו רצה את תמיכתו בבחירות בישראל. אם יתברר שההחלטה הושפעה מהצורך של נתניהו להשיג תמיכה אמריקאית אישית לקראת הבחירות, מדובר יהיה בעניין חמור במיוחד: ערבוב בין האינטרס הלאומי לבין אינטרס פוליטי של אדם אחד. החשש, איך לומר, אינו בלתי מבוסס.

נתניהו חייב לציבור הישראלי תשובה ברורה: מה בדיוק סוכם עם טראמפ, מתי, ומדוע? מי אישר את המהלך? האם מערכת הביטחון תמכה בו? ומה קיבלה ישראל בתמורה? הציבור הישראלי זכאי לדעת.