העסקה הגדולה ביותר של טראמפ עדיין מחכה להיחתם | גרשון בסקין

ובתחום הזה ניצבת בפניו הזדמנות אחת גדולה מכולן: עשיית שלום במזרח התיכון.

טראמפ הביע שוב ושוב את רצונו להיזכר בהיסטוריה כנשיא שסיים מלחמות והצליח לסגור עסקאות שאחרים לא הצליחו להשיג. בתקופת כהונתו הראשונה נחתמו הסכמי אברהם, הישג דיפלומטי חשוב שכונן יחסים חדשים בין ישראל לכמה ממדינות ערב. אלא שההסכמים הללו, חשובים ככל שהיו, הותירו את הסכסוך המרכזי במזרח התיכון ללא פתרון. הסכסוך הישראלי־פלסטיני נמשך, עד שהתפוצץ באסון שהחל ב־7 באוקטובר 2023 והמיט חורבן וסבל עצומים על שני העמים.

כעת יש לטראמפ הזדמנות להשלים את מה שהתחיל. הסכמי אברהם 2.0 אינם יכולים להסתכם בצירופה של ערב הסעודית לרשימת המדינות המנרמלות את יחסיהן עם ישראל. עליהם להוביל לעיצובו של סדר אזורי חדש, המבוסס על שלום, ביטחון, שיתוף פעולה כלכלי ושינוי מדיני עמוק, וכולל הקמת מדינה פלסטינית עצמאית שתחיה בשלום ובביטחון לצד ישראל.

מהלך כזה עשוי לשנות את פני המזרח התיכון לדורות הבאים.

בישראל, תוצאות הבחירות יצרו אפשרות להחליף את ממשלת בנימין נתניהו בקואליציה חדשה בראשות גדי איזנקוט. הציבור הישראלי פתח דלת לשינוי. השאלה היא אם המנהיגות הפוליטית בישראל תהיה מוכנה לעבור דרכה.

אבל החלפת נתניהו לבדה אינה מספיקה. ממשלה ישראלית חדשה אינה יכולה להמשיך באותה מדיניות של ניהול הסכסוך במקום פתרונו, הרחבת ההתנחלויות והתחמקות מהכרעה מדינית בשאלה הפלסטינית, ורק להחליף את האנשים שמובילים אותה ולאמץ שפה מתונה יותר. זו תהיה טעות היסטורית.

וושינגטון חייבת להציב בפני איזנקוט ושותפיו האפשריים לקואליציה אתגר ברור: לאן אתם מתכוונים להוביל את ישראל? ביטחון אינו תחליף לחזון מדיני. לישראל לא יהיה ביטחון עד שלפלסטינים תהיה חירות, ולפלסטינים לא תהיה חירות עד שלישראל יהיה ביטחון. אלה אינם שני יעדים מתחרים. הם תלויים זה בזה ואי אפשר להפריד ביניהם.

טראמפ צריך להבהיר לממשלה הישראלית הבאה כי התמיכה האמריקאית מחייבת גם מנהיגות מדינית אמיתית. ישראל חייבת להיות מוכנה להיכנס לתהליך מדיני חדש, לעצור את הרחבת ההתנחלויות, להתמודד בנחישות עם הטרור היהודי בגדה המערבית ולהכיר בכך שמימוש זכותם של הפלסטינים להגדרה עצמית הוא מרכיב חיוני בביטחונה ארוך הטווח של ישראל ובהשתלבותה באזור.

אבל גם בצד הפלסטיני ניצב אתגר דחוף לא פחות.

הפלסטינים לא בחרו נשיא מאז ינואר 2005, ולא בחרו מועצה מחוקקת מאז ינואר 2006. דור שלם גדל מבלי שניתנה לו הזדמנות לבחור את מנהיגותו הלאומית. הפוליטיקה הפלסטינית הלכה והתרחקה מן הציבור, והיעדר פיקוח ואחריותיות דמוקרטית תרם להתפשטות השחיתות, להעמקת הייאוש ולשחיקת הלגיטימיות של המערכת הפוליטית.

ארצות הברית, יחד עם ערב הסעודית, מצרים, ירדן, איחוד האמירויות והאיחוד האירופי, חייבת לעמוד על כך שבחירות חופשיות והוגנות לנשיאות הפלסטינית ולמועצה המחוקקת יתקיימו בהקדם האפשרי בגדה המערבית, במזרח ירושלים וברצועת עזה.

הבחירות הללו אינן רק הליך דמוקרטי. הן מרכיב חיוני בבניית השלום.

לראשונה זה שני עשורים עשויה להינתן לפלסטינים הזדמנות לבחור מנהיגות חדשה, מפלגות פוליטיות חדשות וכיוון לאומי חדש. הם יוכלו לבחור נציגים המחויבים לסיום הכיבוש בדרכים דיפלומטיות, לבניית מוסדות דמוקרטיים, למאבק בשחיתות ולהקמת מדינה פלסטינית שתחיה בשלום לצד ישראל ותהיה שותפה מלאה בברית אזורית חדשה.

הבחירה הזאת חייבת להיות של הפלסטינים עצמם. לא וושינגטון ולא ירושלים צריכות להחליט מי יהיו מנהיגיהם. תפקידה של הקהילה הבינלאומית הוא להבטיח שהבחירות יהיו אמינות, חופשיות, הוגנות, שקופות ובטוחות, ושכל הצדדים יכבדו את תוצאותיהן.

זוהי גם הזדמנות לקבוע עיקרון ברור למדינה הפלסטינית העתידית: שלטון לגיטימי אחד, חוק אחד וסמכות ביטחונית אחת. ארגונים פוליטיים חמושים אינם יכולים להחזיק צבאות עצמאיים מחוץ לשליטתה של ממשלה אזרחית נבחרת. עתידה של עזה חייב להתבסס על שלטון פלסטיני לגיטימי, שיקום, רפורמה במנגנוני הביטחון ושילוב מחדש של הרצועה עם הגדה המערבית. לא המשך השלטון החמוש של חמאס, ולא שליטה צבאית ישראלית ללא הגבלת זמן.

השינוי האמיתי יתרחש כאשר ישראלים ופלסטינים כאחד יוכלו לראות שעתידם אינו גזירת גורל של עימות נצחי.

וכאן נכנסת ערב הסעודית לתמונה, בתפקיד מרכזי.

ליורש העצר הסעודי, מוחמד בן סלמאן, יש ההשפעה האזורית, המשאבים הכלכליים והחזון האסטרטגי הדרושים כדי לסייע בבניית מזרח תיכון חדש. נורמליזציה בין ערב הסעודית לישראל תהיה פריצת דרך היסטורית, אך היא לא תוכל להחזיק מעמד לאורך זמן אם הפלסטינים ייתפסו כמכשול שאפשר פשוט לעקוף.

החירות הפלסטינית והקמת מדינה פלסטינית חייבות להיות חלק בלתי נפרד ממבנה השלום האזורי, ולא סוגיה שנדחית שוב ושוב לעתיד בלתי מוגדר.

אפשר לדמיין מה עשוי לצמוח מהסכם כזה.

ישראל ומדינה פלסטינית עצמאית חיות זו לצד זו בשלום ובהכרה הדדית. ערב הסעודית וישראל מקיימות יחסים דיפלומטיים מלאים. מסגרת ביטחונית אזורית בתמיכה אמריקאית מאחדת את ישראל, פלסטין, ערב הסעודית, מצרים, ירדן, איחוד האמירויות ומדינות נוספות שיבחרו להצטרף, להתמודדות משותפת עם איומים אזוריים. יוזמת השקעות בינלאומית רחבת היקף מובילה לשיקום עזה ולפיתוח הכלכלה הפלסטינית, והשקעות אזוריות יוצרות מקומות עבודה והזדמנויות כלכליות חדשות ברחבי המזרח התיכון.

בלבו של השינוי הזה יכול לעמוד המסדרון הכלכלי הודו–המזרח התיכון–אירופה (IMEC), שיחבר את הודו דרך מדינות המפרץ, ערב הסעודית, ירדן וישראל אל אירופה.

מסילות רכבת, נמלי ים, רשתות אנרגיה, תשתיות דיגיטליות, טכנולוגיות מתקדמות ונתיבי סחר חדשים יוכלו להפוך אזור שמזוהה זה דורות עם מלחמות לאחד ממוקדי הסחר והצמיחה הכלכלית החשובים בעולם.

פלסטין יכולה וצריכה להשתלב בחזון הזה כבר מראשיתו. אי אפשר לבנות כלכלה אזורית חדשה על הדרה קבועה של מיליוני פלסטינים.

סדר אזורי חדש כזה ישרת גם את האינטרסים האסטרטגיים של ארצות הברית. הוא יחזק את קשריה של וושינגטון עם בעלות בריתה המסורתיות, יבצר את מעמדה הכלכלי המוביל של ארצות הברית ויציע חלופה אסטרטגית חיובית להשפעתן הגוברת של סין ומעצמות אחרות. הוא גם יניח יסודות לסדר אזורי יציב וארוך טווח, הנשען פחות על התערבויות צבאיות אמריקאיות חוזרות ונשנות ויותר על שיתוף פעולה בין מדינות האזור.

הסכם שלום אמיתי עשוי לזכות גם בתמיכה רחבה מצד רפובליקנים ודמוקרטים כאחד. בתקופה שבה הפוליטיקה הפנימית בארצות הברית מקוטבת כל כך, קידום ביטחונה של ישראל, מימוש זכותם של הפלסטינים להגדרה עצמית, חיזוק השותפות האסטרטגית בין ארצות הברית לערב הסעודית ופיתוח כלכלי אזורי יכולים להוות בסיס להישג שחוצה את גבולות המפלגות.

אבל לשם כך דרושה מנהיגות נשיאותית שמוכנה להציב דרישות קשות לא רק ליריבים, אלא גם לידידים ולבעלי ברית.

טראמפ יצטרך לומר לישראל בבירור שעידן הכיבוש הקבוע חייב להסתיים. הוא יצטרך לומר לפלסטינים שעצמאות מחייבת לגיטימיות דמוקרטית, ממשל אחראי ומונופול על הפעלת הכוח בידי מוסדות המדינה הלגיטימיים. הוא יצטרך לעבוד עם ערב הסעודית ועם יתר מדינות ערב כדי להפוך התחייבויות מדיניות וכלכליות לצעדים מעשיים, מוחשיים ובלתי הפיכים בדרך לשלום.

הוא יזדקק לתוכנית כוללת עם יעד מדיני ברור, התחייבויות מחייבות, מנגנוני יישום מעשיים ולוח זמנים מוגדר. עוד תהליך שלום פתוח, ללא יעד וללא תאריך סיום, לא יספיק.

לטראמפ נותרו פחות משנתיים בבית הלבן. השעון מתקתק. המציאות הפוליטית בוושינגטון השתנתה, והרגע לפעול הוא עכשיו.

מורשת טראמפ יכולה להיחקק בהיסטוריה בזכות הישג בעל משמעות עצומה: השלמת הפיכתו של המזרח התיכון מאזור שהסכסוך הישראלי־ערבי מגדיר את פניו לאזור של שלום, שותפות ושגשוג משותף.

העסקה הגדולה ביותר שדונלד טראמפ יוכל אי פעם לסגור עדיין מחכה לו.

ההזדמנות היסטורית. הזמן מוגבל. המורשת עשויה להימשך דורות.