איזנקוט, לפיד, בנט, ליברמן, גולן – אני רוצה לבקש מכם משהו. אני לא צריכה שתסכימו איתי על הכול או שתוותרו על עמדותיכם. רק שלא תפסלו אותי מראש כשותפה לגיטימית לעתיד המדינה הזאת.
אני היאם טנוס. ערבייה, נוצרייה, אזרחית ישראל וחברת הוועד המנהל של נשים עושות שלום. אני יודעת ששותפות פוליטית עם מפלגות ערביות מעוררת פחד אצל יהודים רבים. אחרי השנים הקשות שעברנו, הפחד הזה מובן לי. גם אני מכירה פחד ודאגה לעתיד ילדינו. הפחד ראוי להקשבה, אבל אסור לתת לו לקבוע מראש מה אפשרי ומה בלתי אפשרי.
אחד החששות המרכזיים הוא שממשלה בשותפות עם מפלגות ערביות תתקשה לקבל החלטות ביטחוניות חיוניות. מה יקרה אם ישראל תצטרך לפעול צבאית כדי להגן על אזרחיה, ושותפים בממשלה יתנגדו? זו שאלה רצינית. ממשלה חייבת להיות מסוגלת להגן על אזרחיה גם ברגעים קשים. לכן נדרש משא ומתן אמיתי על קווי היסוד של הממשלה, שיגדירו את המדיניות המשותפת ואת הדרך להתמודד עם מחלוקות. האם אפשר להגיע להסכמות כאלה? אינני יודעת. אבל בשביל לברר, צריך קודם לשבת ולדבר. ואולי דווקא שותפות כזאת תאפשר לנו להרחיב את השיח על ביטחון, ולדבר לא רק על הדרך להתמודד עם האיום הבא, אלא גם על הדרך למנוע אותו.
אבל הפחד אינו רק ביטחוני. התרגלנו לדבר זה על זה במקום לדבר זה עם זה, והמרחק מעמיק את החשדנות. מניסיוני אני יודעת שאפשר אחרת. במשך שנים עבדתי כמפקחת במשרד החינוך, עם צוותי חינוך יהודיים וערביים. לא תמיד הסכמנו, אבל ידענו לקחת אחריות משותפת על חינוך הילדים. כך קורה מדי יום גם בבתי חולים, באוניברסיטאות ובמקומות עבודה רבים.
יש בישראל קול שלא נשמע מספיק: יהודים וערבים שלא רואים זה בזה אויבים, שלא מקבלים את ההפרדה והחשדנות כגזירת גורל, ומאמינים בעתיד משותף. אני פוגשת אותם בנשים עושות שלום, אבל הם נמצאים הרבה מעבר לתנועה שלנו. הגיע הזמן שגם ההנהגה הפוליטית תיתן לקול הזה ביטוי.
בבחירות האחרונות קיבלו המפלגות הערביות 19 מנדטים. מאות אלפי אזרחים יצאו להצביע כדי לבחור נציגים שישפיעו על עתיד המדינה. במשך שנים שמענו: איפה הערבים? למה הם לא יוצאים להצביע? ועכשיו, כשהציבור הערבי יצא בהמוניו, פתאום הקול שלנו אינו לגיטימי? קשה לתאר את תחושת העלבון שהאמירות האלה מעוררות. המנדטים האלה אינם רק מספרים במשא ומתן קואליציוני. הם מייצגים ציבור שיש לו זכות להשפיע על עתיד המדינה. אין פירוש הדבר שכל מפלגה זכאית אוטומטית לשבת בממשלה, אבל אין הצדקה לפסול מראש נציגי ציבור בשל זהותם הלאומית.
דווקא עכשיו, כשהחברה הישראלית פצועה ומפולגת, השאלה אינה רק איזו ממשלה תקום. השאלה היא איזו מדינה אנחנו רוצים להיות. האם נמשיך לתת לפחד להגדיר את גבולות השותפות האפשרית בינינו, או שנהיה מוכנים לבחון גם אפשרות אחרת? ישראל שבה יהודים וערבים אינם רק חולקים את אותו מרחב, אלא שותפים בעיצוב העתיד שלו, לא תיווצר ביום אחד. אבל הנכונות של מנהיגים פוליטיים להכיר בשותפות הזאת כאפשרות לגיטימית יכולה להיות התחלה של שינוי עמוק.
לכן אני קוראת לראשי המפלגות המבקשים להקים את הממשלה הבאה: שבו עם נציגי המפלגות הערביות. שאלו את השאלות הקשות ובדקו ברצינות אם אפשר להגיע להסכמות. איש אינו יכול להבטיח שהמשא ומתן יצליח, אבל אסור להכריע מראש שהוא מוכרח להיכשל.
אני לא מבקשת להפסיק לפחד. אני מבקשת שלא ניתן לפחד להיות זה שיקבע את העתיד של כולנו. הילדים שלנו, יהודים וערבים, ראויים לעתיד שבו יוכלו לגדול כאן בלי לפחד זה מזה. עתיד של ביטחון, של שוויון ושל שלום.
התרעות פיקוד העורף