בכל פעם שעולה השאלה מדוע, חוזרת אותה תשובה: אנחנו מעטים מול רבים. מיליוני יהודים מול כשני מיליארד מוסלמים. זו אינה רק השוואה מטעה. זוהי נוסחה לתבוסה מראש. היא מתייחסת לכל מוסלמי כאל אויב ולכל לא־יהודי כאל צופה מהצד. אסור לבלבל בין מוסלמים ובין אסלאמיסטים ובין השתייכות דתית זהותית לתמיכה בג׳יהאד ובטרור. כשאנחנו מטשטשים את ההבחנות הללו אנחנו מאמצים בדיוק את המחשבה הקולקטיבית שנגדה אנחנו נאבקים.
כשהקמנו לפני כמה חודשים את הקונגרס הציוני היהודי־נוצרי כדי לגבש סביבו את המנהיגות הציונית הלא־יהודית ולחבר אותה לחזית השמינית, היו שהזהירו מפני המילה “ציוני”. היא שנויה במחלוקת, אמרו. בחלקים מארצות הברית ומאירופה היא הפכה למילת גנאי. התעקשתי. אם נאפשר למתנגדינו להגדיר את המילה, הם יגדירו גם אותנו. לא ננצח במאבק על הלגיטימיות של ישראל באמצעות התנצלות על זכותה להתקיים.
מול מי שמנסים להפוך את הציונות לכתם מוסרי, ישראל צריכה לפעול: לתת במה מרכזית לקולות לא־יהודיים שתומכים בה, לקבל, לחבק ולעודד אותם, לברר מה הצרכים שלהם ולתמוך בהם בכל דרך אפשרית. בעלי ברית אינם חייבים להסכים עם כל החלטה של ממשלת ישראל. מלחמה על זכותנו להתקיים אינה מחייבת הסתגרות מפני ביקורת. הרי שותפות שאינה דורשת אחידות יכולה להיות רחבה, אמינה ועמידה יותר.
בחזית הצבאית אנחנו מבינים את חשיבותן של בריתות. בחזית השמינית אנחנו עדיין מתנהגים כאילו נגזר עלינו להילחם לבד. הציונות העולמית יוצאת מהארון. השאלה היא אם ישראל תפתח לה את הדלת – או תמשיך להסביר לעצמה מדוע אין לה סיכוי.
התרעות פיקוד העורף