ראשית, חשוב לזכור את התמונה הרחבה: מדי בוקר יוצאות לעבודה כ־30 אלף מחנכות־מטפלות המקבלות בחיוך ובחיבוק מאות אלפי פעוטות במעונות היום. הרוב המכריע של נשות הצוות מסור לילדים, אוהב אותם ומעניק להם חום וביטחון. הן עושות זאת בעבודה תובענית, בשכר שאינו הולם את גודל האחריות, וללא ההכרה והיוקרה המקצועית שהן ראויות להן.
כדי לשנות את המציאות נדרש טיפול שורש מערכתי שמחייב את הבנת הקשיים העיקריים בענף החינוך הזה. האתגר המרכזי הוא המחסור בכוח אדם, הנובע משכר נמוך, מעומס עבודה בלתי סביר, מדימוי מקצועי ירוד ומהיעדר אופק קידום. לקושי זה מצטרפת תקינה שאינה תואמת את הצרכים ההתפתחותיים של הפעוטות ואת המקובל במדינות OECD. גם מבנה האחריות הממשלתית אינו מסייע להצלחת הענף. הטיפול במעונות מפוצל בין משרדי החינוך, הכלכלה והרווחה והרשויות המקומיות, שכל אחד מהם אחראי לחלק אחר במערכת. בהיעדר כתובת ממשלתית אחת ומדיניות מתכללת התחום נופל לא פעם בין הכיסאות.
האחריות הציבורית לחינוך, להתפתחות ולרווחה של ילדים חייבת להתחיל כבר בלידה. יש להרחיב את חינוך החינם לגילי לידה עד 3, לשפר את תנאי ההעסקה של המחנכות־מטפלות, להתאים את התקינה לצורכי הילדים וליצור מערכת פיקוח וניהול אחידה ויעילה. זו השקעה כספית משמעותית, אך התועלת שלה מוכחת: שיפור בהתפתחות הרגשית, הקוגניטיבית והחברתית של הילדים וצמצום פערים בחברה.
ישראל כבר הוכיחה שאפשר להחליט החלטות כאלה. בעקבות המחאה החברתית ב־2011 המליצה ועדת טרכטנברג המלצות רבות, כשזו הנוגעת לחינוך חינם לגילי 3־4 התקבלה ויושמה בהדרגה. עלות המהלך עמדה על כ־7.5 מיליארד שקלים בשלוש שנים.
לעומת זאת, המלצה אחרת של הוועדה, להשקיע כעשרה מיליארד שקלים בחבילת חינוך לגילי לידה עד 3 במשך חמש שנים, לא מומשה. גם ההבטחות הרבות לשינוי בתחום, ובהן סרטון הביביסיטר של נתניהו, טרם הביאו לשינוי המיוחל.
אסור לנו להסתפק בזעזוע ובדרישה להעניש. עלינו לדרוש מערכת שתאפשר למחנכות־מטפלות לעבוד בתנאים ראויים ותבטיח לכל פעוט סביבה בטוחה, מקצועית ומיטיבה.
התרעות פיקוד העורף