השבוע, בכביש 40, השתרך פקק בין עיר הבה"דים לצומת טללים. בעבר, פקקים באזור היו אירוע חריג. עכשיו, כמעט בכל יום גם בנגב עומדים בפקקים, ממש כמו במרכז הארץ. הרחבת כביש 40 לשני נתיבים בכל כיוון היא תוצאה של מאבק עיקש שנוהל במשך עשור כמעט, כדי שמיליוני ישראלים יוכלו לנסוע בבטחה בכביש שחוצה את המדינה לאורכה. אלא שגם ההרחבה החשובה הזו היא במידה רבה פתרון לבעיה של העשור הקודם. מעט מדי ומאוחר מדי.
לאחרונה הוחלט ברשות מקרקעי ישראל לקדם את הסדרת היישוב עזוז הסמוך לגבול מצרים. אחרי עשרות שנים שבהן תושבים בנו קהילה בלב המדבר, המדינה מקדמת מתווה להסדרת היישוב. זהו צעד חשוב, אך גם תזכורת לכך שהמדינה צריכה להוביל את חיזוק ההתיישבות בגבולותיה, ולא רק להסדיר בדיעבד את מה שהתושבים הקימו.
ההתיישבות בגבולות אינה רק צורך ביטחוני. היא חלק מהפתרון לאתגרים הגדולים של ישראל: יוקר הדיור, ביטחון המזון, צורכי האנרגיה ויצירת הזדמנויות לדור הצעיר. בנגב יש עתודות קרקע לחקלאות, פוטנציאל אדיר לאנרגיה מתחדשת ולתשתיות טכנולוגיות ומרחב שמאפשר להקים בו קהילות ולייצר דיור בר השגה.
ואסור לשכוח את מה שעושה את הנגב ייחודי. נופי בראשית, מרחבים ואקולוגיה מדברית נדירה הם נכס לאומי. הנגב יכול להוביל ציונות סביבתית, שמשלבת התיישבות וצמיחה עם שמירה על המדבר לדורות הבאים.
התרומה החשובה ביותר של הנגב למדינת ישראל היא ההזדמנות להעניק לדור הצעיר משמעות של בנייה, של צמיחה והתחדשות, של הקמת בית וקהילה ושל שותפות בסיפור גדול יותר. ההחלטות שיתקבלו בשנים הקרובות יקבעו אם נממש את ההזדמנות ההיסטורית הזו, או נחמיץ אותה לדורות.
התרעות פיקוד העורף