אבל אל דאגה. איש מהם לא איבד את ביטחונו העצמי. להפך. ככל שהתחזית הייתה שגויה יותר, כך הניתוח שאחריה נחרץ יותר. מי שהבטיח שמפלגה מסוימת תתרסק מסביר עכשיו מדוע הצלחתה הייתה צפויה. מי שחזה ניצחון סוחף מסביר שהתבוסה הייתה בלתי נמנעת. ואיש אינו שואל: סליחה, לא אמרת בדיוק את ההפך?
ועכשיו, עוד לפני שהתפזר עשן הבחירות, כבר יודעים יושבי האולפנים מי יהיה ראש הממשלה ומי יישאר בחוץ. הם אפילו יודעים מתי תתפרק הממשלה שטרם הוקמה. חסר רק פרט שולי: שהפוליטיקאים יסכימו להקים אותה.
ויש פרשני שפת גוף: המנהיג חייך? נסגרה עסקה. שתק? מתקיימים מגעים חשאיים. הכחיש? הוכחה שהמגעים מתקדמים. יצא לשירותים? משבר קואליציוני. ויש גם פרשני פוזיציה. כשהמפלגה שלהם מפסידה זה "הישג אסטרטגי". כשהיריבה מנצחת זה "ניצחון פירוס". הציבור תמיד טועה. הפרשן לעולם לא.
מובן שיש פרשנים מקצועיים והגונים. גם להם מותר לטעות. אבל יש הבדל בין הערכה זהירה ובין נבואה בביטחון מוחלט. האחרונה אינה פרשנות, והיא מתאימה יותר להנחיית תוכנית אסטרולוגיה. הבעיה חמורה במיוחד כשהפרשנות הופכת לכלי לעיצוב המציאות במקום להסברתה. תדרוך הופך לכותרת, הכותרת ל"עובדה", והעובדה המדומה מולידה משבר פוליטי שלא היה קיים.
לפני שפרשן מסביר מה יקרה מחר, כדאי להקרין ולשדר את מה שאמר אתמול. לא כעונש, כשירות לציבור. ואולי כדאי גם להזמין לאולפן לפחות פרשן אחד שמסוגל לומר שלוש מילים נדירות: "אני לא יודע".
עדיין אין לדעת אם תקום בקרוב ממשלה. וגם אין לדעת מי ירכיב אותה. אבל דבר אחד בטוח: אם תקום ממשלה, הפרשנים יסבירו שהם ידעו מראש. ואם לא תקום, הם יסבירו שידעו גם את זה.
התרעות פיקוד העורף