"אני פגועה. אני מפחדת. לא ישנתי. בכיתי. ניסיתי להבין איך חוזרים למשמרת עם המילים האלה בראש. איך אני נכנסת לחדר, מסתכלת למטופל בעיניים ונותנת לו את כל מה שיש בי, כשבראש שלי מהדהדת השאלה: האם גם הוא חושב שאני מחבלת? איך אני מתקרבת כדי לעזור, כשאני בעצמי מפחדת? ומה אני אמורה לעשות עם המחשבה שמחר הפנים שלי יהיו בסרטון, והשם הערבי שלי יספיק כדי להפוך אותי למטרה? אני יודעת לטפל באדם שפוחד. אתמול הייתי אני האדם שפוחד.
"אל תגידו לי 'אל תיקחי ללב'. זה הלב שלי. אלה החיים שלי. זה המקום שאני אמורה לחיות ולעבוד בו. אני ערבייה לפני שאני לובשת את החלוק, ואני ערבייה גם כשאני מורידה אותו. הערביות שלי היא השפה שלי, המשפחה שלי, התרבות שלי והזיכרונות שלי. היא אינה כתם שהחלוק הלבן אמור להסתיר. ואני לא אניח את הזהות שלי מחוץ לדלת כדי שיהיה למישהו נוח לקבל ממני טיפול.
"אני לא מבקשת חסינות מביקורת. המקצוע שלי מחייב אחריות, ואני נושאת אותה בכל משמרת. אבל המוצא שלי אינו כתב אישום. שום טענה על טיפול רפואי אינה היתר להפוך ציבור שלם לחשוד, ושום כעס אינו מצדיק לקרוא לנו מחבלים. ערבים מטפלים. ערבים מצילים חיים. נמאס לי שאנחנו צריכים להזכיר את זה בכל פעם שאנחנו דורשים יחס אנושי. לספור תארים, משמרות והחייאות, כאילו הזכות שלנו לכבוד תלויה בכמה אנחנו מועילים לאחרים.
"גם ערבי שלא הציל אף אדם בחייו זכאי לחיות כאן בכבוד ובביטחון. גם פועל, גם מורה, גם סטודנטית, גם ילד. אף אחד מאיתנו לא צריך להצטיין כדי להיות ראוי לזכויות. ולמי שכותבים 'מי מכניס אותם לבתי החולים' - תשאלו את עצמכם: מה תעשה המדינה הזאת אם בוקר אחד אף רופא ערבי, אף אחות ערבייה, אף רוקח ערבי ואף איש צוות ערבי לא יגיעו לעבודה? מי ימלא את מקומם במיון, במחלקות ובמרפאות? האם אתם צריכים להרגיש את ההיעדר שלנו כדי להכיר בנוכחות שלנו?
"אני לא רוצה שמטופל אחד ייפגע. אני רוצה שתבינו שגם אנחנו נפגעים. שגם מי שמטפלת בכאב של אחרים יכולה לחזור הביתה ולבכות. שהמחויבות שלנו למטופלים אינה הסכמה לספוג השפלה בלי גבול. אני כועסת על מי שכותבים את הדברים האלה, ואני כועסת על מי שרואים, קוראים וממשיכים לגלול. על מי שמדברים יפה על שותפות, אבל כשהגזענות מופנית כלפינו - פתאום אין להם מה לומר.
"איך אני אמורה לבנות כאן חיים, כשאני צריכה שוב ושוב להגן על עצם השייכות שלי? איך אני אמורה להרגיש בבית, במדינה שבה אנשים מרשים לעצמם לדבר עליי כך בפומבי, בלי בושה?
"אני לא מוכנה לעבור מבחן נאמנות בכל פעם שמישהו שומע את השם שלי. אני לא מוכנה שהמקצועיות שלי תימחק ברגע שמגלים שאני ערבייה. ואני לא מוכנה לשמוע שהפתרון הוא לפתח עור עבה יותר. האחריות להפסיק את הגזענות אינה מוטלת על מי שסופגים אותה. אני דורשת מההנהלות ומהקולגות שלנו לעמוד לצידנו בגלוי. לגבות אותנו כשמשפילים אותנו. להשמיע קול כשמסמנים אותנו. לפעול כשמאיימים עלינו. לא להשאיר אותנו לבד ואז לצפות שנגיע למשמרת כאילו דבר לא קרה. כי קרה משהו.
"אתמול ישבה רופאה מול מסך, בכתה ופחדה לחזור לעבודה. אני אגיע כדי לטפל באנשים. אבל מי שמצפה שאחרי כל זה גם אשתוק - שיפסיק לצפות. אני ערבייה. אני רופאה. אני שייכת לכאן. אני לא צריכה להציל את החיים שלכם כדי להיות ראויה לכבוד. אני ראויה לו גם לפני שלבשתי את החלוק".
התרעות פיקוד העורף