מה משותף לכל הנושאים דלעיל, שהיו ועודם חלק ממציאות חיינו בארבע השנים האחרונות? מפני כולם התריעו, הזהירו, אבל מי צריך את הקשקושים של “שומרי סף” מטעם עצמם, נכון? יועצים משפטיים שסתם מפריעים לעבוד, דיפ סטייט שאף אחד לא בחר בה... אני עושה את זה נכון?
הבה נתחיל דווקא מנושא שנתפס שלא בצדק כ”צרות של עשירים”, הדאגה לאיכות הסביבה. יחסית למדינה שבה, תודה לאל, נחסכו מאיתנו אסונות טבע, התרחשה כאן בארבע השנים האחרונות סדרה של אסונות אקולוגיים קטנים.
הולכת פסולת אמורה להיות מלאכה שאפשר לנטר בקלות, לפקח עליה כך שכל המשאיות תהיינה במעקב: לא צריך אפילו כוח אדם בשביל זה, רק לחייב את הקבלנים להתקין מכשיר איתור על כל משאית, שיזרים נתונים בזמן אמת לחדר בקרה ארצי. שלושה פקחים שיעבדו במשמרות, בחדר ממוזג מול מוניטור, סוגרים את הפינה הזאת.
למה זה לא נעשה (ומדובר בדוגמה אחת מני רבות של כשלים “קטנים” ומעצבנים)? אולי כי מינוי השרים מתבצע לפי מפתח פוליטי ולא לפי התאמה מקצועית. הבעיה היא שאת זה, אבן יסוד של השיטה, קשה מאוד לשנות.
אבל מה עם מינוי דרגי הניהול והמקצוע במשרדים השונים? ובכן, זה מתבצע לרוב (ובכלל זה במשרד לאיכות הסביבה) על פי מידת הקרבה ומידת ההשפעה האפשרית על חברי מרכז המפלגה. כך מופקר גורלנו ומופקד בידי אנשים שמעלתם העיקרית, לפעמים היחידה, היא להביא מתפקדים חדשים – ולאו דווקא הישגים מקצועיים.
סירחון בראשון לציון
“ניהול הוא מקצוע”, חוזרים ומתריעים ה”נודניקים”, פקידים שנאלצים לספוג התעמרות מצד “נבחרי ציבור” בורים ועמי ארצות, לשמוע שוב ושוב אגדות על “שלטון הפקידים”, לראות איך מקדמים חקיקה לעומתית שנועדה לאפשר מחטפים – ולעזאזל הציבור.
כך מבטלים את נבחרת הדירקטורים משום שהניחה שדרושים סטנדרטים מסוימים של השכלה וניסיון רלוונטיים כדי לכהן בתפקידים בכירים, כך משתלטים על נציבות שירות המדינה, כך מחלישים את היועצים המשפטיים – ויאללה, אודרוב: אפשר לחמוס, אפשר למנות מקורבים, מבלי לקחת אחריות.
הזהירו את השרה הממונה ואותנו שמינויים לתפקידי מפתח במשרד התחבורה והבטיחות בדרכים אינם עומדים בסטנדרטים המקצועיים הדרושים. אז הזהירו... מה קיבלנו כתוצאה מההתעלמות מהאזהרות? עוד חללים במלחמה שאינה נגמרת בכבישים.
מה נגיד על שר החינוך, שלא הזהירו אותו מפני מחסור במורים ומנהלים? נו, טוב, אז אמרו – מי הם בכלל המבקרים אם לא אסופה של שמאלנים?
הישגי תלמידי ישראל ירדו בכל פרמטר שנבדק. מה עושים? מבטלים את המבחנים – מהיום אנא דברו רק על הישגים. מה, לא מגיע לשר קרדיט על כך שב־1 בספטמבר נפתחה שנת הלימודים?
שר עם תיקים
דוחות מזהירים מפני הגירה שלילית של בעלי מקצוע בתחום הרפואה, שרק תחריף את המחסור הקיים ממילא ברופאים. זה מעניין מישהו שיש רופאים מומחים שלתור אצלם צריך להמתין חודשים ארוכים? הן אפילו שר בריאות במשרה מלאה אין כאן.
התיק מוחזק למשמרת אצל אותו אחד שמכהן גם כשר התיירות (ממילא אין תיירים), שר השיכון (ממילא אין לאף זוג צעיר כסף לקנות דירה) ושר הרווחה (יאללה, חסרים חיילים לצה”ל ואתם בוכים על מחסור בעובדים סוציאליים...).
כי מה זה חשוב ולמי אכפת בכלל שמשפחות נהרסות בגלל מוות ונכות על הכבישים וילדים שיד הוריהם אינם משגת חינוך “אפור” מסיימים את התיכון בלי לדעת כלום ושום דבר. מה יש? גם אידיוטים מתגייסים!
את מי מעניין שאנחנו מתים בתור לרופא או שנפגעי חרדה מהמלחמה לא זוכים למענה משירותי הרווחה. שמעתם על מנכ”ל משרד ששילם במשרתו, או על שר שהתפטר בגלל כישלון?
בחירתו של בכר
“לא היה משהו שביקשתי ולא קיבלתי”, אמר בכר באצילות, ובכך קיבל על עצמו – ורק על עצמו – את כל האחריות. הוא הודה למעסיקו, שיבח את הקולגות שלו, לא ביקש שיחלקו איתו באשמה ולא הסביר שכשל כיוון שהיה חלק מקונספציה שלה אחראים גם אחרים.
ככה פשוט, ישר ולעניין: אני לבדי אשם, אני לבדי אחראי, אני מתפטר (ולא מחכה להיות מפוטר, הגם שיש כאן מן הסתם עניין של פיצויים). אפשר לחשוב שהוא לא ישראלי...
במדינה שיש בה מי שאחראי למבצע הביפרים, אבל כשהיה צריך להגן, מייבב “לא העירו אותי בזמן”; במדינה שיש בה מי שאחראית לקו החדש של הרכבת הקלה בירושלים, אבל לא לזינוק במספר תאונות הדרכים; במדינה שבה האזרח הקטן הפסיק לעניין את האחראים הלא־אחראיים - פתאום בא מאמן כדורגל ואמר “אני”.
אני לא מאמין שאני כותב את המשפט הבא, אבל לפחות לאור המקרה של ברק בכר, אין לי אלא לייחל לכך שיימצא בקרוב ולו איש ציבור אחד, צדיק בסדום, שיצליח לעמוד בסטנדרטים שקבע השבוע הכדורגל הישראלי.
התרעות פיקוד העורף