לו היינו יכולים להתבונן ממעוף הציפור על מה שמתחולל במקומותינו לנוכח המתקפה המסוכנת שבה נתונה ישראל בעקבות תגובתה הבלתי נמנעת על טבח 7 באוקטובר, היינו צופים בדמיוננו בגרסה עדכנית של סיפור הטיטניק. בגרסה הזו, במקום נגינת תזמורת על סיפונה של ספינה העומדת לטבוע - היינו צופים באונייה השטה אלי קרחון, שעל סיפונה נוסעים המתקוטטים איש עם רעהו.
כולם מסתערים על הגה האונייה בניסיון להסיטה ממסלול ההתרסקות, אלא שמחציתם מסובבים את ההגה ימינה כדי לעקוף את הקרחון, ומחציתם שמאלה. איש לא מוותר, איש לא מתפשר. הרעיון לאחד כוחות מרתיע אותם יותר מהקרחון המתקרב. לבסוף כולם מסיימים את מסעם במצולות. דמדומי התודעה האחרונים שלהם היו מוקדשים לכעס לאו בר-כיבוש על נוסעים אחרים שלא די בכך שלא איחדו עימם כוחות כדי לעקוף את הקרחון, אלא שברשעותם סובבו לצד הלא נכון.
מאז הלכו בית"ר והרוויזיוניסטים מחיל אל חיל באירופה, בעיקר במזרחה, לקראת הבחירות לקונגרס של 1933. גם בארץ ישראל הייתה מגמה דומה, אך זו דוכאה באלימות על ידי פלוגות הפועל שהוקמו במימון ההסתדרות, כדי לחבל באופן אלים בפעולות בית"ר והמפלגה הרוויזיוניסטית.
פגישותיהם בלונדון הולידו הסכם שיתוף פעולה שעורר ביקורת קשה בשני המחנות, שהיו שטופי שנאה למנהיג הצד השני. ז'בוטינסקי העביר את ההסכם ברוב דחוק מול "ברית הבריונים" וצמרת מפלגתו. בן-גוריון אולץ להביא את ההסכם לאישור משאל חברים בהסתדרות. ושם, כבר אז, השנאה ניצחה בגדול. בן-גוריון הובס בתוך הבית שלו ברוב של 15 אלף יהודים שטופי שטנה, שונאי עצמם ושונאי עמם, נגד 10,000 צדיקים בסדום האדומה.
אני מכיר, כמובן, במגבלות תסריטים היסטוריים אלטרנטיביים, הגיוניים ככל שיהיו, אבל באופן כללי אין חולק על כך שההיסטוריה היהודית יכלה להיראות אחרת, לו האנרגיות של שני האישים הבולטים משכמם ומעלה, שהגיעו להסכמות, והעוצמות של הארגונים חובקי העולם שהקימו היו מתועלות להצלת יהודי אירופה במקום למאבק אלה באלה.
כך למשל אימוץ תוכנית החלוקה של הלורד פיל ב-1936 כבסיס ראשוני למדינה יהודית, שנדרשה לקבלתה אחדות לאומית, היה פותח את שערי ארץ ישראל לעלייה חופשית. זה לא קרה כי כאמור רק הכתפיים הרחבות של בן-גוריון וז'בוטינסקי יחדיו יכלו להרים החלטה כזו וליישמה מול מקטרגים מבפנים.
מהכרת היורשים הגנטיים של 15 אלף חברי ההסתדרות שדחו את ההסכם של בן-גוריון עם ז'בוטינסקי, די ברור שהרלז'יסטים (אנשי "רק לא ז'בוטינסקי") היו מעדיפים ב-1935 קואליציה עם המופתי או בתמיכתו. האם ההיסטוריה חוזרת?
העובדות לפניכם
• אין טענה לזיופים בספירת פתקי ההצבעה.
• אין מחלוקת על כך שהזינוק באחוזי ההצבעה במגזר הערבי חורג בענק מכל קנה מידה ידוע בארץ ובעולם.
• אין פוסלים קלפי על פי מבחן סבירות, אך קשה להבין כיצד סרבני הצבעה כרוניים בבחירות לכנסת בגין אפליה, קיפוח המגזר הערבי בתקציבים, יישום חוק קמיניץ, היעדר ביטחון אישי ו/או בגין גישת הפלג הצפוני של התנועה האסלאמית, הרואה בהצבעה לכנסת סוג של הכרה במדינה - החליטו הפעם, לפתע פתאום, כאיש אחד, להצביע בבחירות. וזאת רק כי איתמר בן גביר נטש את השוטים שבהם הצליפו בהם קודמיו ועבר לייסר אותם בעקרבים.
• לידי ועדת הבחירות הגיעו תלונות, מגובות בהקלטות חוקיות, המאשרות קבלת תמורה חומרית עבור הצבעתם. לפי דברי אחד המוקלטים, "כמקובל בבחירות המוניציפליות". מדובר בסכומי עתק שהושקעו כדי להתגבר על ההתנגדות בקרב כמחצית הציבור הערבי להשתתף בבחירות לכנסת.
• לעניין הפגיעה בטוהר הבחירות אין משמעות לשאלה אם הכספים הגיעו מחמאס, הרשות הפלסטינית, קרנות האיחוד האירופי או חברותיו, יהודים גלותיים שונאי עצמם או רל"ביסטים כחול-לבן.
• השילוב של ראיות לכאורה עם "חשדות חמורים", כהגדרת יו"ר ועדת הבחירות, יחד עם היקף הכספים שהושקעו בהמרצת הבוחרים לקלפיות ובשינועם, מצביע, למצער, על חריגה רבתי מכללי מימון הבחירות.
• השימוש החריג שנעשה במגזר הערבי במכשיר המדווח על זהותו של מי שהצביע, חרף האיסור במפגיע שהרתיע את היתר, הפר את עקרון השוויון ומהווה עילה העומדת בפני עצמה לפסילת הבחירות במגזר הערבי.
• המשנה לנשיא בית המשפט העליון דייק בהודעתו למחרת הבחירות כי חרף חומרת הממצאים אין עילה לפסילת הבחירות בכללותן. פורסם כי יוגש ערעור בפני בית המשפט המחוזי בירושלים שהוא, כאמור, האינסטנציה המשפטית לדון בערעורי הבחירות, והוא יתבקש לשקול את הראיות התומכות בפסילת ההצבעה בקלפיות במגזר הערבי וקיום בחירות חוזרות מפוקחות כדבעי.
• בשנת 2013 קבע בית המשפט העליון בעניין בחירות מקומיות בבית שמש שדי בהסתברות גדולה להטיית בחירות וביישום חזקת "קצה הקרחון" כדי להגן על רצון הבוחר. על פי ההגדרות בפסה"ד המדובר (8654/13 אבוטבול נ' כהן), נראה שלולא הגדיר פסק הדין את האפשרות לבודד הפרה רווחת ולתחמה למגזר מסוים, היה קשה למשנה לנשיא לקבוע ששאלת אישור הבחירות בכללותן אינה עומדת על הפרק.
הבנת הנשמע
האמת היא שלא צריך פרשנות רש"י בשביל להבין שנתניהו היה מודע לכוונות האמיתיות של סנוואר, והלה היה מודע לכך שנתניהו מודע. מה שמנסור עבאס חשף בדבריו בלי משים, זה שהוא נפגע מכך שבנאומו בכנסת חשף נתניהו את הכוונות האמיתיות שלו, שרק הוא יודע מה המרחק בינן לבין אלה של סנוואר.
התרעות פיקוד העורף