במשך עשרות שנים הפך הסיוע הביטחוני האמריקאי למרכיב מרכזי בהתעצמות צה"ל. ארצות הברית התחייבה לסיוע שנתי בהיקף של כ-3.8 מיליארד דולר עד שנת 2028. אין לזלזל בחשיבותו, אך יש להכיר במחיר האסטרטגי שהתלות בו עלולה לגבות. הבעיה אינה מתחילה כשארצות הברית מפסיקה לסייע לישראל, אלא כשישראל מתרגלת לכך שאספקת הנשק שלה תלויה בהחלטות המתקבלות בבית הלבן. נשיא אמריקאי אחד עשוי להעניק לישראל תמיכה בלתי מסויגת, ומחליפו עלול להציב תנאים ואף להפעיל לחץ מדיני באמצעות העסקאות.
לכן, הדיון על עתיד הסיוע האמריקאי צריך להיות רחב יותר מהשאלה כיצד יכוסו מיליארדי הדולרים שייגרעו מתקציב הביטחון. על ישראל לגבש תוכנית ארוכת טווח לחיזוק עצמאותה הביטחונית, להרחבת הייצור המקומי ולהבטחת המלאי האסטרטגי. מדובר במהלך שיחייב השקעות ניכרות, סדרי עדיפויות חדשים ואולי גם החלטות כלכליות קשות, אבל עצמאות ביטחונית היא מרכיב חיוני בביטחון הלאומי.
אין פירוש הדבר שישראל צריכה לוותר על שיתוף הפעולה עם ארצות הברית. ההפך הוא הנכון. שיתוף הפעולה המודיעיני, המחקרי והצבאי בין המדינות חייב להימשך ואף להתרחב. גם פיתוח וייצור משותפים של מערכות נשק יכולים לחזק את שתי המדינות. עם זאת, מערכת היחסים צריכה להתבסס על שותפות בין שתי מדינות בעלות יכולות עצמאיות, ולא על תלות של אחת במימון של האחרת.
בעוד כמה שנים ייכנס לבית הלבן נשיא אחר, עם סדרי עדיפויות אחרים ועם לחצים פוליטיים חדשים. ישראל אינה יכולה לתכנן את ביטחונה הלאומי לפי זהותו של הנשיא בארצות הברית. אם דבריו של רוביו יובילו את ישראל להשקיע בעצמאותה הביטחונית ולבסס שותפות חדשה עם וושינגטון, ייתכן שהמהלך יתברר כהזדמנות אסטרטגית. הברית עם ארצות הברית תישאר חיונית, אבל האחריות לביטחונה של ישראל חייבת להימצא בראש ובראשונה בידיה.
התרעות פיקוד העורף