לא מספיק להחליף ממשלה, ישראל חייבת לשנות כיוון | גרשון בסקין

אזרחי ישראל עברו שנים של טראומה, פחד, מלחמה, פילוג פוליטי ושחיקה באמון במוסדות המדינה. מגיע לנו יותר מממשלה שתבטיח לנהל טוב יותר את המשבר הבא. מגיעה לנו הנהגה שתציע עתיד אחר

ד"ר גרשון בסקין צילום: יוסי אלוני
עקבו אחרינו
איזנקוט נואם בבית הנשיא
איזנקוט נואם בבית הנשיא | צילום: יונתן זינדל, פלאש 90

אם גדי איזנקוט יהיה ראש הממשלה הבא של ישראל, אחד הדברים הראשונים שעליו לעשות הוא להתייצב מול אזרחי ישראל, העם הפלסטיני והקהילה הבינלאומית ולהשמיע הצהרה פשוטה, ברורה ואמיצה:

"אם העם הפלסטיני יבחר מנהיגות שרוצה באמת לחיות בשלום עם ישראל, שמכירה בזכותנו לחיות כאן בביטחון ובחירות ושמוכנה להקים מדינה פלסטינית לצד מדינת ישראל, היא תמצא בי ובממשלתי שותפים אמיתיים לשלום".

הצהרה כזאת יכולה לסמן את תחילתו של שינוי ביחסה של הקהילה הבינלאומית לישראל. אבל הצהרות אינן מספיקות. הן חייבות להיות מלוות במעשים שיוכיחו שישראל אכן משנה כיוון.

מעמדה הבינלאומי של ישראל נפגע קשות. בארצות הברית, באירופה ובחלקים נרחבים של העולם, ישראל מזוהה כיום לא רק עם הטראומה של 7 באוקטובר ועם הצורך הלגיטימי להגן על אזרחיה, אלא גם עם ההרס והסבל בעזה, הרחבת ההתנחלויות, אלימות המתנחלים והיעדר כל מאמץ רציני לסיים את הסכסוך הישראלי־פלסטיני.

אי אפשר לתקן את הנזק הזה באמצעות החלפת בנימין נתניהו במנהיג מתון ומכובד יותר, מינוי דוברים מוצלחים יותר או עוד קמפיין הסברה.

ישראל לא צריכה הסברה טובה יותר למדיניות רעה. היא צריכה מדיניות טובה יותר.

הקמת ממשלה חדשה היא הזדמנות היסטורית. אבל אם הממשלה החדשה תמשיך באותה מדיניות, רק עם שרים אחרים ועם שפה מתונה יותר, ההזדמנות הזאת תתבזבז.

השינוי הראשון חייב להיות חידוש המחויבות הישראלית לשלום.

במשך שנים שמענו ממנהיגי ישראל שאין פרטנר פלסטיני. אבל המדיניות הישראלית עצמה תרמה ליצירת המציאות הזאת. היא החלישה את הכוחות הפלסטיניים המתונים, ערערה את הרשות הפלסטינית וחיזקה את מי שטוענים שאין טעם במשא ומתן ובדיפלומטיה. הטענה שאין פרטנר הפכה לנבואה שמגשימה את עצמה.

ממשלה חדשה חייבת לשבור את המעגל הזה.

הפלסטינים לא בחרו נשיא מאז 2005 ולא בחרו פרלמנט מאז 2006. דור שלם גדל בלי יכולת לבחור את הנהגתו הלאומית. היעדר הבחירות תרם לשחיתות, לקיפאון פוליטי, לאובדן הלגיטימיות של מוסדות השלטון ולייאוש עמוק.

ישראל אינה צריכה לבחור את מנהיגי הפלסטינים. זו זכותם הבלעדית של הפלסטינים. אבל ישראל צריכה לתמוך בקיום בחירות חופשיות והוגנות ולסייע באופן פעיל לקיומן.

הבחירות הפלסטינית חייבות לכלול את הגדה המערבית, מזרח ירושלים ורצועת עזה. ישראל צריכה לאפשר חופש תנועה למועמדים, לפעילי הבחירות, למשקיפים ולבוחרים, לאפשר קיום מערכות בחירות חופשיות ולשתף פעולה עם פיקוח בינלאומי.

מחמוד עבאס דחה את הבחירות לספטמבר 2027. על ישראל להצטרף לארצות הברית, לאיחוד האירופי ולמדינות ערב בדרישה לקיים אותן במועד המוקדם ביותר האפשרי, ולא להשתמש בשיקולים ביטחוניים או במחלוקות פנים־פלסטיניות כתירוץ לדחייה נוספת.

מירושלים צריך להישמע מסר חדש: אנחנו לא מפחדים מדמוקרטיה פלסטינית. אנחנו מברכים עליה. אנחנו מוכנים לעבוד עם הנהגה פלסטינית שנבחרה באופן דמוקרטי, שמאמינה בדו־קיום בשלום, בהכרה הדדית ובדחיית הטרור.

המבחן השני הוא עזה.

תוכנית 20 הנקודות של הנשיא טראמפ, שאושרה במועצת הביטחון של האו"ם, מציעה מסגרת לשלטון פלסטיני חדש ברצועה, לפירוזה, לשיקומה וליצירת אופק מדיני. על הממשלה החדשה להתחייב ליישום התוכנית כולה, ולא רק לסעיפים שעוסקים בביטחון ישראל. המשמעות היא לאפשר לממשל הפלסטיני של אנשי המקצוע לקבל לידיו את ניהול הרצועה, לשתף פעולה עם מועצת השלום ועם כוח הייצוב הבינלאומי, להקים משטרה פלסטינית חדשה, לפרק את חמאס ואת הארגונים החמושים האחרים מנשקם בתהליך הנתון לפיקוח בינלאומי ולבצע את שלבי הנסיגה הצבאית הישראלית שעליהם הוסכם.

המשמעות היא גם לפתוח את המעברים לסיוע הומניטרי, לחומרי שיקום ובנייה, לציוד רפואי ולסחורות, ולהחזיר לתפקוד את מערכות המים, החשמל, התברואה, הבריאות והחינוך. אבל מעל הכול, ישראל חייבת להכיר באמת בסיסית: עתידה של עזה שייך לפלסטינים. לא לישראל, לא לחמאס ולא לממשל בינלאומי שיישאר שם לנצח. שיקום עזה חייב להיות חלק מתהליך רחב יותר שיחבר מחדש את הרצועה ואת הגדה המערבית תחת מוסדות שלטון פלסטיניים לגיטימיים, ויפתח מסלול אמין למימוש זכותו של העם הפלסטיני להגדרה עצמית.

ביטחון ללא אופק מדיני אינו אסטרטגיה. הוא מתכון למלחמה הבאה.

המבחן השלישי הוא הגדה המערבית. כאן הממשלה החדשה יכולה להוכיח כבר בימיה הראשונים שהיא באמת משנה כיוון. צריך לשים סוף לטרור היהודי נגד פלסטינים. לא באמצעות גינויים והצהרות, אלא באמצעות אכיפת חוק נחושה. המשטרה, השב"כ, צה"ל ופרקליטות המדינה חייבים לחקור, לעצור ולהעמיד לדין את מי שתוקפים אזרחים פלסטינים, שורפים בתים ושדות, הורסים רכוש ומטילים אימה על כפרים וקהילות. אסור שתהיה הגנה פוליטית למתנחלים אלימים. אסור שתהיה אכיפה בררנית. ואסור שאנשי כוחות הביטחון יעמדו מנגד כאשר פשעים מתבצעים לנגד עיניהם.

על הממשלה לעצור מיד את הקמת המאחזים הבלתי מורשים, לפנות מאחזים בלתי חוקיים קיימים ולהפסיק כל תמיכה ממשלתית בהם. אדמות שנגזלו שלא כחוק חייבות לחזור לבעליהן, ופלסטינים שנעקרו מבתיהם בשל אלימות חייבים לקבל אפשרות לחזור אליהם בביטחון. במקביל, יש להקפיא את הרחבת ההתנחלויות ולבלום צעדים שנועדו להפוך כל פשרה טריטוריאלית לבלתי אפשרית.

אי אפשר לדבר על שלום ובאותו זמן ליצור בשטח מציאות שמחסלת את האפשרות להגיע אליו.

שינוי הכיוון חייב להתרחש גם בתוך ישראל.

כדי לשקם את אמון העולם, ישראל חייבת לשקם את מוסדות הדמוקרטיה שלה: להגן על עצמאות מערכת המשפט, לחזק את שלטון החוק, להקים מנגנון ממלכתי עצמאי לחקירת מחדלי 7 באוקטובר ולהבטיח שוויון זכויות מלא לאזרחים יהודים וערבים.

האזרחים הערבים אינם רק מספרים בחשבון הקואליציוני. הם שותפים מלאים במדינה ובעיצוב עתידה. ממשלה שתשלב נציגים פוליטיים ערבים כשותפים לגיטימיים בקבלת ההחלטות תשלח מסר חשוב הן לחברה הישראלית והן לעולם.

גם היחסים עם ארצות הברית מחייבים חשיבה חדשה.

התמיכה האמריקאית הייתה ועודנה אחד הנכסים האסטרטגיים החשובים ביותר של ישראל. אבל אי אפשר להניח שהיא תישאר בלתי מותנית לנצח. ישראל אינה יכולה לבסס את יחסיה עם ארצות הברית על מפלגה אחת, על מחנה אידיאולוגי אחד או על דור מסוים של בוחרים. עלינו לשקם את היחסים עם הדמוקרטים והרפובליקנים כאחד, עם הדור הצעיר בארצות הברית ועם יהדות אמריקה, שחלקים הולכים וגדלים ממנה מתרחקים מישראל בגלל מדיניותה.

ולבסוף, אסור להחמיץ את ההזדמנות האזורית.

ערב הסעודית, איחוד האמירויות, מצרים, ירדן ומדינות נוספות יכולות להיות שותפות בבניית מזרח תיכון חדש, המבוסס על שיתוף פעולה כלכלי, ביטחון אזורי, השקעות ופיתוח.

שאיפתו של הנשיא טראמפ להרחיב את הסכמי אברהם יכולה להפוך להישג היסטורי. אבל הסכם ישראלי־סעודי יציב לא יוכל לעקוף את הפלסטינים. הוא מחייב אופק מדיני אמין להקמת מדינה פלסטינית. ישראל צריכה להיות שותפה נלהבת ליוזמה אמריקאית שתחבר בין נורמליזציה אזורית, הגדרה עצמית פלסטינית, שיתוף פעולה ביטחוני, שיקום עזה ומיזמים כלכליים גדולים, ובהם המסדרון הכלכלי בין הודו, המזרח התיכון ואירופה.

שום דבר מכל אלה אינו מחייב אותנו להיות נאיביים.

אסור לאפשר לחמאס או לארגון חמוש אחר לאיים על אזרחי ישראל. ישראל חייבת להגן על עצמה, להרתיע את אויביה ולשמור על גבולותיה. אבל עליונות צבאית אינה חזון לאומי. היא אמצעי להגן על המדינה, בזמן שמנהיגיה בונים עתיד שראוי להגן עליו.

אזרחי ישראל עברו שנים של טראומה, פחד, מלחמה, פילוג פוליטי ושחיקה באמון במוסדות המדינה. מגיע לנו יותר מממשלה שתבטיח לנהל טוב יותר את המשבר הבא. מגיעה לנו הנהגה שתציע עתיד אחר.

הממשלה החדשה חייבת להוכיח שהיא מתכוונת למה שהיא אומרת  -  בעזה, בגדה המערבית, במזרח ירושלים, ביחסה לאזרחים הערבים וביחסיה עם האזור והעולם.

מדינת ישראל הוקמה מתוך שאיפה להיות בית לאומי בטוח לעם היהודי, החי בשלום עם שכניו. השאיפה הזאת חייבת לשוב ולהיות המצפן של המדיניות הישראלית.

תדמיתה של ישראל בעולם לא תשתקם רק מפני שתקום כאן ממשלה חדשה. היא תשתקם כשהעולם יראה מדינה שמשנה את מדיניותה, מפסיקה להסתפק בניהול הסכסוך ומושיטה יד אמיתית לשלום.

הגיע הזמן להושיט את היד הזאת. לא מחר, לא אחרי המשבר הבא ולא בעוד דור. עכשיו

תגיות:
הרשות הפלסטינית
/
גדי איזנקוט