כדי לשנות את המגמה עלינו לאמץ מידה של ריאליזם. לא הכל בידינו. חלק מההתרחקות נובע מתמורות אידיאולוגיות בתוך המפלגה הדמוקרטית – התחזקות האגף הפרוגרסיבי והשתרשות תרבות ה־woke, הרואה את העולם דרך פריזמה של מדכאים ומדוכאים.
שנית, צריך להבין שהמפלגה הדמוקרטית איננה מקשה אחת. מדובר בקואליציה של קבוצות שונות. במקום להתייחס למפלגה כגוש אחד, ישראל חייבת “לתפור” פנייה ייעודית לכל קהל.
לציבור האפרו־אמריקאי עלינו להזכיר את מעורבותם העמוקה של יהודים במאבק לשוויון זכויות השחורים בשנות ה־50 וה־60 ואת ההערכה בישראל למורשתו של מרטין לותר קינג. במקביל, יש להבליט את הסיוע הישראלי ארוך השנים למדינות אפריקה ולשלב בפעילות ישראלים יוצאי אתיופיה כשגרירי רצון טוב.
בעניין הלהט”בים, ישראל, ותל אביב בפרט, היא אי של חופש וביטחון במזרח התיכון. לצד הפתיחות הישראלית בנושא יש להציג את מצבם העגום של להט”בים בשטחי עזה ויו”ש.
אל מחוקקים ומצביעים מהמרכז הפוליטי, המסתייגים מהאגף הפרוגרסיבי הקיצוני, יש לדבר בשפה של אינטרסים אסטרטגיים. עלינו להמחיש כיצד ישראל משמשת “נושאת מטוסים” אמריקאית במזרח התיכון, חולקת מודיעין קריטי, בולמת את הציר האיראני וחוסכת מארצות הברית הצבת חיילים בשטח.
איגודי העובדים הם אחד מעמודי התווך במפלגה הדמוקרטית. עלינו לחדש את הברית בין ההסתדרות בישראל לבין האיגודים האמריקאיים ולהדגיש שיתופי פעולה בתעשייה ובטכנולוגיה, המייצרים עשרות אלפי מקומות עבודה בארצות הברית – במיוחד דרך כספי הסיוע הביטחוני שחוזרים לתעשייה האמריקאית.
בקרב אלה שאיכות הסביבה עומדת בראש מעייניהם עלינו למתג את ישראל כמעצמת קליימט־טק ואגרי־טק. פתרונות ישראליים להתפלת מים, לחקלאות מדברית ולאנרגיה מתחדשת מסייעים לעולם להתמודד עם משבר האקלים.
מעל לכל, נדרש שינוי בהתנהלות מול המחנה הדמוקרטי. עלינו להימנע מ”תקיעת אצבעות בעיניים” בצורת הצהרות מתריסות של שרים לצרכים פנימיים. מחלוקות עוד צפויות, אך את הוויכוחים יש לנהל בחדרים סגורים ובכבוד, ולא בתקשורת. הברית עם ארצות הברית נשענת על תמיכה דו־מפלגתית, והשבת האמון של המפלגה הדמוקרטית היא אינטרס אסטרטגי של ישראל.