הוא היה נשוי בגרסת האושר שלו לשרה לאונדס. משפחתו התרחבה, ודילן, שניסה להתקיים בין המיתוס הקיצוני והצורך להוריד הילוך ולהדמים מנוע, התמסר לשלווה פלגמטית שלא הייתה מוכרת לו. לעיתים הצטרף למרתף של "ביג פינק" של "הלהקה" ואלתר איתם ללא סדר או משמעת. חברים טובים שנהנו לנגן יחד. הסשנים הללו הניבו הקלטות בוטלג נחשקות, עד שדילן הפיק מהן אלבום כפול בהפקה רשמית ב-1975 וקרא לו The Basement Tapes.
מההפוגה שנכפתה עליו ושאותה מרח לשנתיים שהיו ללא גיבוי רפואי, נולד דילן חדש: הוא נראה כבחור ישיבה בשיער קצר, זקן מדובלל, משקפיים עגולים על קצה אפו וחנוט בחולצה לבנה מכופתרת עד אחרון כפתוריה. מאמין בדרכו להשתטח על קברי צדיקות באומן. היוצר ששנתיים קודם לכן חרך את סביבתו בשניים מהאלבומים הנרגנים, התוקפניים והמטיפים ביותר שלו וכתב את "כמו אבן מתגלגלת", עדיין בכיר שיריו בכל רשימה ודירוג, היה כעת איש שונה.
הצלם אליוט לנדי, שאליו הגעתי במטרה לקנות כמה הדפסים מקוריים של דילן ו"הלהקה", אמר לי שדילן אחרי התאונה היה "מפויס, נעים הליכות ולא הפנה אצבע מאשימה לזולת. הוא היה נינוח ושמח בנישואיו ואהב את ההמולה שהקימו ילדיו שהתרוצצו סביבו. הוא התאהב ברעיון של בית וילדים ומאס בדימוי של רוקר מעצבן עם חולצה פתוחה, היגיינה מפוקפקת ועיניים מתרוצצות".
שני צילומים כבשו אותי: הקלוז-אפ בצבע של דילן מחייך למצלמה עם גיטרה, שנבחר לעטיפה של Nashville Skyline (1969); וצילום של "הלהקה" מסדרה שאחד ממנה נבחר לעטיפה של אלבומם השני, "The Band". למרות האווירה הכפרית הרגועה, לא היה לנדי צמחוני: את דילן בצבע היה מוכן למכור ב-3,000 דולר; את "הלהקה" בשחור-לבן ב-1,500. כמי שהזמין ורכש שנים ציורים מקוריים גדולים של דילן מאורי ליפשיץ לפרסום בעיתון, ומתוך חיבה גדולה לפורטרטים שלו, רכשתי כמה צילומים.
האלבום הראשון של דילן אחרי התאונה היה מין קונספט גוספל לבן ואקוסטי, תקליט מינימליסטי במסירתו אך מלא נשמה, דימויים דתיים, מוסר השכל בקטנה ושיר אחד בשם "All Along The Watchtower", שהיה רב-קסם, שיר שג'ימי הנדריקס עיבד אותו למכת חשמל מהממת ב"Electric Ladyland" וראה אור באותה שנה, 1968. הביצוע של הנדריקס היה כה מרעיש ומיוחד, שביושרה האינטלקטואלית המאפיינת אותו, הרפה דילן מהגרסה שלו ומאז הוא מנגן את העיבוד של הנדריקס.
אחרי אלבומים אגרסיביים, חשמליים ונעדרי שקט נפשי, היה "ג'ון ווסלי הרדינג" התבוננות פילוסופית ותיאולוגית בנוף של המערב האמריקאי מבעד למשקפת מטושטשת ומעוותת. מעשיות משוכתבות של המערב הישן, בלדות רגועות ושקטות שהציעו מוסר השכל ובעיקר משיכה לדימויים דתיים שהיה בהם משום קדימון למהפך האישי שלו עשור מאוחר יותר.
לדילן הייתה תמיד שליטה מוחלטת בקול שיצא מפיו. גם בימים שבהם התלוננו מעריציו מרות על הקרקור שהפיק במאמץ להגיע לאוקטבות שהיו פעם ביתו, זו הייתה בחירה יותר מכורח מציאות. כאשר היה דילן הרבה מעבר לשיא קולו ואחרי שהדמעות על לחיינו יבשו מחרחורי הזיפזיף שבקעו ממנו, הקליט דילן את גרסתו לשירים של פרנק סינטרה, ללא ספק הקול העשיר, המטופח והמפצה ביותר בתולדות הזמר האמריקאי ובכלל; למאזין החרוף לא נותר אלא להטיח את ראשו בקיר מחימה: כשהוא רצה שר דילן כמו זמיר העושה את דרכו חזרה להובוקן, ניו ג'רזי. אבל ב-1968 לא היה ספק שהפגיעה בתאונה הייתה אחראית לקול החזן החדש שלו.
למרות המהפך המדהים מטנור לסופרנו לא התיימר דילן להיות בינג קרוסבי, אבל הוא שר כמו זמיר. זה בלט ב"ג'ון ווסלי הרדינג" והיה מבהיל ממש ב"נשוויל סקייליין", שאותו הקליט בנשוויל עם חבורת נגני אולפן מיומנים במגרש הפרטי של ג'וני קש. לימים סיפר דילן כי ב"ווסלי הרדינג" ניסה למחזר את האיכות הקולית שאליה הגיע גורדון לייטפוט באלבום השני שלו, אבל איך שלא הופכים אותה, זו אמירה מוזרה. בעיקר משום שהזמר הקנדי מעולם לא היה בליגה של דילן ולא ברור כלל מה כבש אותו בשירים המלודיים והלא מאתגרים של לייטפוט.
בפעם הראשונה שבה שמע את ג'וני קש שר את "I Walk The Line", כתב דילן ש"הקול נשמע כאילו בקע מלב האדמה והיה מרגש, נוגע ללב, גדול מהחיים ומסתורי בעת ובעונה אחת". את הפעם הראשונה שבה נפגשו העץ הגבוה והשיח הלולבי בנוכחותו, תיאר קריס קריסטופרסון: "דילן הרים את עיניו, וקש עמד מעליו כעץ גבוה שהטיל עליו צל גדול".
השניים היו מודעים איש לקיומו ולהישגיו של השני מאז שמע קש את "The Freewheelin' Bob Dylan" ב-1963. קש שלח לדילן ברכה שהייתה תחילת ההתכתבות ביניהם, שנמשכה עד מותו ב-2003. כמקובל אצל יוצרים מוזיקליים שהם יותר מסך כל השירים שהם כותבים ובמיוחד שניים שמעולם לא התביישו לכייס השפעות מוזיקליות מעומק המכרה העשיר של אמריקנה, חמס קש את המבנה של "Don't Think Twice, It's All Right" המבריק של דילן, והרכיב עליו את "Understand Your Man". מועדון ההערצה ההדדי הזה היה כה נעים הליכות ולא מחמיר, שבעת המפגש שלהם בנשוויל ב-1969 הקליטו השניים את שני השירים הללו גב אל גב.
קש ודילן נפגשו לראשונה בפסטיבל הפולק בניופורט 1964. דילן היה חתן האירוע פעם אחרונה וניגן לכת המאמינים שלו, ובראשם פיט סיגר, שירים אקוסטיים שאהבו. שנה לאחר מכן חיבר דילן את הגיטרה לחשמל, ועורר את חמתם של טהרני הפולק. בפגישתם הראשונה נתן דילן לקש שני שירים: את "Mama, You Been On My Mind" (יש ביצוע נהדר של רוד סטוארט) ואת "It Ain't Me Babe".
קש הקליט את השניים באלבום שלו ב-1965. זה היה השיר שקש ואשתו ג'ון קרטר בחרו לשיר באירוע ההוקרה שהתקיים במדיסון סקוור גרדן ב-1992 וציין 30 שנות פעילות לדילן. ערב שסבל מנפילות מתח ומעידות יצירתיות רבות. עם החיבה הגדולה לג'וני קש ורעייתו, השניים עלו לבמה באותה קופצנות קאנטרי חסרת תחכום הנוטה לרגשנות ופרשנות יתרה כמו ב"גרנד אול אופרי" בנשוויל, שלא הייתה המכסה הנכון לאותו ערב.
כאשר הגיע דילן לנשוויל בפברואר 1969 עם חופן שירים שאין כל דרך להגדיר אותם כמיטבו, היה קש באחד מהרגעים הגדולים של הקריירה שלו שצלעה קשות בשנות ה-60. לקש הייתה חוכמת ההמון לקיים שתי הופעות בעלות מקדם פרסום גבוה לפני אסירים בבתי הכלא הידועים לשמצה פולסום וסן קוונטין. קשוב לעברו כנרקומן ואלכוהוליסט ומי שתא מעצר לא היה זר לו, תרמו ההופעות הללו, שתועדו בתקליט ובסרט, להחזיר אותו לנתיב המרכזי של הקאנטרי, היכן שפרנסי הענף לא ידעו קודם היכן לתייק אותו.
ברגע המסוים הזה הגיע דילן לנשוויל, החצר האחורית של קש, כדי להקליט אלבום צנוע עם נופך קאנטרי (צ'רלי דניאלס ניגן בגיטרה, וצ'רלי מקקוי במפוחית), צליל לא אופייני לדילן, הרחק מההמולה של ניו יורק. השירים של "נשוויל סקייליין" היו יפים ונוגים, כולל "Lay, Lady, Lay" הקטלני בישירותו ובפשטותו, והעידו שדילן התכונן לנחיתה ביעד ועשה הסבה מנטלית נדירה.
הוא רצה להקליט עם הנייבי סילס של נשוויל באולפן הביתי שלהם, ולא להשתולל עם הגיטרה המייללת של רובי רוברטסון וההרכב השאפתני של "הלהקה", שהיו בה שלושה זמרים אדירים, כולם וירטואוזים מוזיקליים. בדרכו המודעת לעצמה ידע דילן שבנשוויל יהיה מונח עליו צילו הארוך של ג'וני קש וכי אין שם סבלנות לחיבוטי נפש של בחור ישיבה המוחה על עצם קיומו ומתריס נגדו.
"נשוויל סקייליין" הוא אחד האלבומים הקצרים בהיסטוריה: 27 דקות כולו. כמו החייל האמיץ שהיה, חיבר דילן בלדות קאנטרי נוגות, נצמד למוטיב הקאנטרי של אהבה נכזבת, זמרר ממרומי קולו בגרסתו המאנפפת. אף שנגן המפוחית והגיטרה צ'רלי מקקוי ניגן כבר עם דילן ב"בלונד און בלונד", המפיק הקבוע בוב ג'ונסטון זימן את צ'רלי דניאלס ("השטן ירד לג'ורג'יה") מתוך ניחוש מושכל שדניאלס ודילן ימצאו חיבור טוב. דניאלס, שהשתתף בהקלטה, סיפר שלא היו הוראות ודיבורים מיותרים.
"השירים נבעו ממנו, כל שיר הוקלט לא יותר מפעמיים-שלוש, ואם הייתה לו בקשה לריף מסוים בגיטרה, הוא הדגים אותו בעצמו והניח לי למצוא את הצליל הנכון. ניכר בו שלא בא לנשוויל להתחרע באולפן ב-20 טייקים לכל שיר. המוזיקה קלחה ממנו בדהרה כובשת, קלה ונעימה. התיקונים המהותיים ביותר היו כאשר ביקש מהמתופף קני באטרי להוסיף בונגוס ל'Lay, Lady'".
"Travelin' Thru", מס' 15 בסדרת הבוטלג הרשמית של דילן; שלושה דיסקים בלבד שבמרכזם קצת מתהליך ההקלטה של "ג'ון ווסלי הרדינג" והרבה מ"נשוויל סקייליין", ובעיקר דואטים רבים שהקליטו דילן וקש ברגעים נינוחים של הערכה הדדית. הדואט היחיד שהסתובב בין הרגליים 50 שנה, היה "Girl From North Country", הפותח את האלבום ומעניק מבט קצר ומרפרף על האפשרויות שהיו גלומות במפגש הקולות השונים של השניים.
באף שלב לא הפכה העבודה המשותפת לעניין מלחיץ ומטריד, והרוח הטובה והזרימה הטבעית הסגירו מקצוענות, כישרון ופרגון הדדי. אלה נסיבות שבהן השפעות מוזיקליות דומות מתגלות, כמו חיבתם של השניים לאייקון הקאנטרי ג'ימי רוג'רס, שסימן ההיכר הרשום שלו היה חיבתו ליודלים. קש נטול כל יכולת לשיר יודלים, מה שהשאיר את דילן לעשות את מיטבו. הדואטים דילן-קש נשמעים טריים ומשכנעים בעיקר משום שלא נשחקו מדי במהלך השנים.
בין השנים 1969 ל-1971 הייתה לג'וני קש תוכנית אירוח מוזיקלית בטלוויזיה. בהחלטת שיבוץ נועזת ומתריסה לזמנה, ששרדה 58 פרקים בלבד, נתנה רשת ABC לאיש בשחור, זמר בעל נטיות אלימות ומכור לסמים ולאלכוהול, חירות לנהל בסטה טלוויזיונית. קש היה בעל הבית. הוא בחר את האורחים. הוא הציג אותם בדרכו המיוחדת. הוא ראיין אותם ושר איתם. עם רעייתו ג'ון קרטר לצידו, בעיקר מאחורי הקלעים, שהחזיקה את בעלה המועד לפורענות ברצועה קצרה, הייתה "The Johnny Cash TV Show" אחת מתוכניות הטלוויזיה המאתגרות והמיוחדות בהיסטוריה של הטלוויזיה האמריקאית.
התוכנית הוקלטה ב"ריימן אודיטוריום", היכל הקודש של הקאנטרי. מכיוון שדילן היה בעיר בעת הקלטת הפרק הראשון ולמרות רתיעתו המתועדת מהופעות בטלוויזיה, קש הזמין אותו ודילן אמר כן. דילן התייצב אצל קש בחליפה של חבר ש"ס. הוא שר את "I Threw It All Away", ובהמשך התיישבו השניים חמושים בגיטרות אקוסטיות ושרו דואט שובר לב של "Girl from the North Country", כאשר קולו של האחד נכנס ויוצא בקולו של השני. זה לא היה מושלם, ובריאן ווילסון לא היה מקבל אותם לביץ' בויז, אבל זו הייתה הוכחה לכימיה בין השניים, לעונג שהסבה להם שירה ביחד ולפוטנציאל המשותף שהיה לשני יוצרים נדירים שינקו את השכלתם המוזיקלית משורשים כה שונים.
זו הייתה הפעם האחרונה שדילן הקליט בנשוויל; הפעם האחרונה שהם שרו ביחד; ברגע שיא של אלימות, מלחמה ואובדן דרך באמריקה, מצאו שניים מהאבות המוזיקליים המייסדים רגיעה בעין הסערה. קש עמד עם כרבולת בראש של גל גדול שהחזיר אותו אל מקומו הטבעי בהיררכיה. דילן חזר מאתנחתה רפואית ארוכה, מנווט על פי מפת דרכים חדשה. במהלך ימים ספורים השליכו השניים זהירות לרוח וחברו לחיבוק ארוך.
מי שמתבונן בצילום של דילן על עטיפת "נשוויל סקייליין", זה שלא קניתי, רואה גרסה גברית של ונוס שעלתה מן הצדף עם חיוך נטול דאגות. "נשוויל סקייליין" היה הרשות שדילן נתן לעצמו להקליט את "דיוקן עצמי" הכפול; אלבום של שירים שאהב בלי לדפוק חשבון. בעיקר לא לעצמו.