אני נכנס לרכב. במושב האחורי נחות להן שקיות מהקניות בסופר. לידן כיסא בטיחות לילד ולידו מושב הגבהה - מה שמכונה "בוסטר". איכשהו הגעתי למצב שיש לי שני ילדים. לא יודע איך זה קרה. איכשהו גם הגעתי לגיל 43. גם זה אני לא יודע איך קרה.
אני מתניע ונכנס אל הפקק התורן. תמיד כשאני בתוך הפקק אני מביט באיש במכונית מימיני או משמאלי ואנחנו עושים אחד לשני פרצוף של מי שאינם מרוצים מהמצב. זו אחדות ישראלית אמיתית. לא משנה מה אתה, ימני או שמאלני, אשכנזי או מזרחי, שניכם ישראלים ויש לכם מכנה משותף: שניכם שונאים פקקים. האמת שהשנאה לפקקים, כך אני מרגיש, יכולה לאחות את השסע בעם. אני אפילו מציע להקים ממשלת אחדות שתתבסס על האיבה לפקקים - נושא המאחד את כולנו (כולל המגזר הערבי והחרדי).
יש לי המון זמן לחשוב בפקקים האלו, אבל זה בדיוק מה שאני לא רוצה שיהיה לי בימים אלו. אלו ימים קשים, שבהם אני מעכל את המציאות שלי ומחשבה יתרה רק גורמת לי לשקוע. ככל שהשנים עוברות אני מוצא שהחיים שלי יותר מבולגנים ולא ברורים. איכשהו כל התוכניות שלי להפוך לאדם מסודר בתא משפחתי שגרתי התרסקו. כאילו מראש נידונתי לחיות חיים בסגנון הסוער של הוריי. באמת שניסיתי לברוח מהגורל הזה. לא רציתי להכיר את מדרגות הרבנות בצורה האינטימית שאני מכיר אותן.
בינתיים על 12 קמ"ש בפקק עשיתי חישוב. גיליתי שיש סיכוי לא רע שאני נמצא יותר זמן ביום בפקקים מאשר עם הילדים שלי. מערכת היחסים שלי עם כבישי ישראל היא מערכת יחסים הדוקה וצפופה ואולי המרכזית בחיי. שעות על גבי שעות אני מעביר כשאני תקוע בין מכוניות, ואני כבר יודע להגיד שחוץ מהצבעים לבן, אפור, שחור וכסוף, הצבע הנדיר ביותר של כלי רכב בארץ זה חום וטורקיז.
קצת לפניהם בטבלה, הצבע הכתום והירוק ואז הכחול ואחר כך הצהוב והאדום. את המידע המאוד לא הכרחי הזה אני יודע לתת לכם מאחר שאחת מהפעילויות המרכזיות שלי בזמן הפקקים היא סקירת צבעי מכוניות. זה בדרך כלל קורה אחרי שאני מכבה את הרדיו לאחר שאני מרגיש שמיציתי את מנת הפטפוטים היומית שלי. משם אני ממשיך, כאמור, לסקירת צבעי מכוניות במדינת ישראל, הלא היא מדינת כל פקקיה.
כשאגיע הביתה, כשירצה אלוהי התנועה, אני אמשיך לפרק 2 של הסדרה החדשה של שירלי מושיוף "לא קרה כלום". בינתיים ראיתי את הפרק הראשון, וכל הציפיות שלי, שהיו גבוהות בשל הערכתי ליוצרת הסדרה, כולן התממשו ובענק. מדובר ביצירה מופלאה שמטפלת בנושא הכל כך קשה לטיפול: שחיקת הזוגיות המודרנית והמונוגמיה. היצירה הזו מצטרפת ליצירה מופתית אחרת שצפיתי בה באיחור, "מקום שמח" של נועה קולר.
שתי היצירות האלו מצליחות לקחת את הנושא השחוק והמשומש כל כך של זוגיות ובלאי הזוגיות (כשבמוקד של שתיהן בגידה) ולהפוך אותו ליצירה מהפנטת ומקורית. (בכלל, אני חייב להגיד שבדור הנוכחי, יותר מבכל דור אחר לפני כן, ישנה עלייה מטאורית ביצירה של נשים. לפחות מבחינתי התסריטאי האהוב בעולם הוא תסריטאית, לינה דנהאם, ואילו כאן בארץ, שירלי מושיוף ונועה קולר, הן באמת, כמאמר הקמפיין של ביבי "ליגה אחרת").
בגידה זה באמת דבר מטלטל. אבל לא פחות מטלטלות הבגידות של החיים עצמם. אתה הולך לבית המרקחת, אתה מוציא מספר ומחכה שיקראו לך, אבל פתאום יש איזה מישהו עם מספר כמו H503 שמגיח משום מקום ואתה מנסה להבין מה קורה. אתה מספר 48 וקראו למספר 47, אבל פתאום אחריו מגיע איזה מספר E200, ואתה לא מצליח להבין את זה. אולי חשבת שמספר הוא מספר, מספר שיכולת לסמוך עליו. אולי חשבת שאחרי 57 מגיע 58 ואחריו 59, היום אתה כבר לא בטוח בכלום.
גם על המגישים והמנחים בטלוויזיה אתה לא יכול לסמוך. הם אומרים לך "הפסקת פרסומות קצרה וחזרנו", ואז מתחילות הפרסומות אבל זה לא קצר, זה עוד ועוד ועוד. אתה יושב שם וחושב לעצמך שבגילך, 43, הזמן הוא מצרך יקר - כל דקה מקרבת אותך אל עבר העולם הגריאטרי שמחכה לך מעבר לפינה, אז אם מישהו אומר לך שמשהו יהיה קצר, כדאי שיעמוד בזה.
יש הרבה קוצר בגיל הזה - קוצר רוח, קוצר נשימה וגם קצת קוצר ראייה. באמת, בשבוע הבא יש לי תור לרופא עיניים. איך אני אוהב רופאים מומחים. ואת הקליניקות שלהם. הדבר היחיד היציב בחיי לאורך כל ציר הזמן זה הישיבה בקליניקות. עקרונית אפשר לסכם את חיי בזה שאני יושב בקליניקות וזוחל בפקקים.