הכנסת היא מקום קדוש - נא לא להשתין | כרמית ספיר-ויץ

אחרי שנים שבהן הכנסת עוררה בי בעיקר ייאוש, גיליתי שהאופטימיות חזרה לחיי כמעט בלי שהרגשתי. בין תקווה זהירה לאכזבות העבר, אולי הגיע הזמן לתת לנבחרי הציבור הזדמנות מחודשת

כרמית ספיר ויץ צילום: מעריב אונליין
עקבו אחרינו
משכן הכנסת
משכן הכנסת | צילום: אוליבייה פיטוסי פלאש 90
3
גלריה

רשימת המקומות הקדושים בירושלים יכולה למלא סדרת טורים אישיים לקוראים בכמה שפות, עם כמה תפיסות עולם. ירושלמים יעידו שאפילו סמטת יעבץ, שמכונה "סמטת בהרי של הפיצוחים", זכתה להיכנס לרשימה בזכות השלט: "מקום קדוש, נא לא להשתין".

צעקות במליאת הכנסת
צעקות במליאת הכנסת | צילום: מרק ישראל סלם

רצה הגורל (או הוריי, שיהיו בריאים) שנהיה שכנות. מאז ומעולם כמעט אני חיה בשכונה שממוקמת בתווך: בין הכנסת לבין הר הרצל ו"יד ושם". כל התזכורות לכוח של החלטתו של האדם בדרך אחת קצרה.

לאורך השנים עזבה אותי הנאיביות בכל הנוגע לקדושת הכנסת. מה שהיה מדי פעם מופע משעשע, הפך לטעמי למופע אימים. בכל פעם שעברתי ליד הכנסת, עלתה תחושת קבס, ועצם העובדה שהכנסת הזו הרשתה לעצמה לצאת לפגרות בזמן מלחמה ממושכת שגבתה מחירים כה כבדים - אומרת הכל.

עם זאת, ולעיתים רבות מדי, נראה היה שהיא מתפקדת הכי יפה בתקופות של פגרה. במשך תקופה ארוכה הרגשתי שהכנסת ואזרחיות ואזרחי ישראל הפכו לזוג לא מתאים שתקוע בהליך גירושים שאין ממנו ייבום או חליצה. כבר בזמן החתונה, רוב העדים התערבו על השאלה כמה זמן יחזיק השידוך, אם בכלל. כמו כל אזרחיות ואזרחי ישראל הייתי תקועה במערכת יחסים אלימה, ועל הממשלה היוצאת אין לי מה להוסיף.

כתבתי עליה כאן בטורי האישי לאורך כל השנים שבהן היא משלה בנו באכזריות, בבערות, בחמדנות ובטיפשות. תודה לאל על צאתה הקרב מחיינו. איך אמרה מירי רגב בשבתה כשרת התרבות? "שני שרים אחריי לא יצליחו לתקן את מה שעשיתי". רגב כמו רגב השוותה והעלתה בחזקה אחר כך, כשרת התחבורה.

הספרייה הלאומית בירושלים
הספרייה הלאומית בירושלים | צילום: מרק ישראל סלם

אבל זהו בכלל טור על אופטימיות, כך שהנה מגיעה התפנית בעלילה. לא הבנתי כמה אני פסימית, עד שהאופטימיות הזדחלה בחזרה אל חיי. "בֶּן אָדָם מְסֻגָּל לָשֵׂאת כִּמְעַט הַכֹּל / וְאִישׁ אֵינוֹ יָכוֹל לָדַעַת מָתַי וְהֵיכָן / תַּכְנִיעַ אוֹתוֹ הַשִּׂמְחָה" (טוביה ריבנר, "תמיהה"). מאז ההשבעה האחרונה, הכנסת ואני שוקלות ברצינות לנסות שלום בית. כמעט שאין שיחה שלא עולה בה תנועת המטוטלת שבין אופטימיות לפסימיות, כי בלי אופטימיות אין פסימיות ולהפך.

יש כמה סוגי אופטימיות, ואני אתמקד בשתיים. יש אופטימיות זהירה, ויש אופטימיות אכזרית, כפי שטבעה חוקרת התרבות לורן ברלנט כדי לתאר קשר לדבר נחשק שהאחיזה העיקשת בו מקשה על האדם להשיג את מה שהוא מבקש. למשל, ההבטחה שעבודה קשה תביא בסוף יציבות יכולה להחזיק אדם שנים בעבודה שוחקת, או ההבטחה שמתישהו יהיה טוב יכולה לגרום לאדם להיאחז באמונה שמשרת ציבור, גם שקרן ומוקף במג'נונים ורוחשי רעה, עוד יעשה טוב.

מהצד של הפסימיות ישנו המושג "פסימיות הגנתית". החבושים לא יתירו את עצמם מבית האסורים, ואת המיואשים הקליניים איש לא יציל מבור תחתית אפל, כמו שכתב רוטבליט הגדול. הציפייה שמשהו עלול להשתבש לכאורה עוזרת להפוך חרדה להכנה, אך היא סתם תעתוע. גם עבודת ההכנה לקראת הרע מכל לא תעזור כשהרע מכל יגיע.

בין קצות תנועת המטוטלת של האופטימיות לפסימיות ישנה התקווה. אני חושבת שהיא היכולת לחשוב על דרכים להגיע למטרה ולגייס את הכוח כדי לצאת לפעולה. אולי זהו הגורם לכך שגם כאשר נראה לנו שסיכויי ההצלחה קטנים אנחנו עדיין מקימים ועד, מארגנים מחאה או מנסים שוב ושוב אחרי כישלון. בהצלחה לכל נבחרות ונבחרי הציבור. זכרו: הכנסת היא מקום קדוש, נא לא להשתין.

תגיות:
הכנסת
/
הספרייה הלאומית
/
אופטימיות
/
בחירות 2026