הכאפייה שכיסתה את עדשת המצלמה הייתה לרגע סמן מדויק לצביעות פוליטית. מי שמבקשים לחשוף את כולם, אינם מוכנים להיחשף בעצמם. מי שרודפים אחרי נבחרי ציבור בשם זכות הציבור לדעת, מתקוממים כאשר הציבור מבקש לדעת משהו גם עליהם. במסדרונות הקונגרס האמריקאי נחשף הפער בין הטפת מוסר לבין נכונות לעמוד במבחניה.
מי שהופך צילום עימותים לשיטת העבודה שלו אינו יכול לדרוש לעצמו חסינות משאלות לגיטימיות המופנות אליו. אז מתברר עד כמה שקרית מחויבותו לשיח פתוח. מאחורי הסיסמאות הגדולות מסתתרת תפיסת עולם מעוותת: לנו מותר להאשים, לכם מותר להתנצל. אנחנו נקבע מי מוסרי, ואתם תידרשו להוכיח שאינכם פושעים.
זו מהותה של ההטרלה הפוליטית. אין צורך לשכנע כשאפשר להביך, ואין צורך להקשיב כשאפשר להפיק סרטון. נבחר ציבור נקלע למלכודת שבה עצם השאלה מצד אותם ארגוני הטרלה כבר כולל כתב אישום. אם ישיב באריכות, יחתכו את דבריו; אם ימשיך בדרכו, יכריזו שנמלט; אם יתרגז, יקבלו את התמונה המבוקשת. כך הופך הדיון הציבורי למופע השפלה מתמשך.
ביוזמה שנקראה "מרד משלמי המיסים" דרשו המארגנים להפסיק מימון לישראל, להתנגד לשילוב בין הצבאות ולהעביר תקציבים צבאיים לצרכים אזרחיים. קל למכור את המשוואה המפתה של פחות נשק ויותר רווחה. קשה יותר להסביר מי ירתיע תוקפנים, מי יגן על בעלות ברית ומה יהיה המחיר כאשר החלשת הכוח האמריקאי תעודד הרפתקנות מצד יריביו.
השאלה המתבקשת: האם החלשת אמריקה מבטיחה עולם מוסרי יותר? מדוע להניח שנסיגה אמריקאית תיענה במחווה של פיוס, ולא בניסיון לנצל הזדמנות? תנועת שלום רצינית חייבת להתמודד עם המציאות הזאת. מי שמסתפק בגינוי הכוח המערבי בלי להסביר כיצד ניתן להגן על קורבנות של כוח אחר, מציע משאלה לא לגיטימית במקום מדיניות.
רשימת התומכים ביוזמה חושפת ברית רחבה: ארגוני שמאל וסביבה, קבוצות סוציאליסטיות וארגונים מוסלמיים, ובהם CAIR ו"מוסלמים אמריקאים למען פלסטין". ברשימה מופיעים גם "ידידי סין הסוציאליסטית". השותפות הזאת אינה סוד. היא מעלה שאלה נוקבת על המכנה המשותף: עד כמה מדובר בהגנה עקבית על זכויות אדם, ועד כמה בהתלכדות סביב התנגדות לאמריקה ולישראל?
זנחו את האויגורים
קוד פינק מכחיש מימון ממשלתי זר וקשרים עם המפלגה הקומוניסטית הסינית, וסינגהאם הכחיש פעילות בהכוונת ממשלת סין. אבל הכחשה אינה סוף הדיון, וקשרים כספיים אינם נעשים חסרי חשיבות רק מפני שמקבליהם מציגים עצמם כלוחמי צדק. אותה דרישה לשקיפות שמופנית כלפי תעשיות הנשק חייבת לחול גם על מתנגדיהן.
המבחן המוסרי החריף ביותר נמצא דווקא ביחס למוסלמים בסין. בתחקיר ה"טיימס" תוארה אוונס כמי שמצדיקה את כליאתם ההמונית של האויגורים. קשה לחשוב על סתירה צורמת יותר. מי שמרימה את דגל זכויות האדם אינה יכולה לקפלו כאשר הוא מפריע לתמונת העולם שלה. קורבן מוסלמי אינו נעשה חשוב פחות כשמדכאיו אינם אמריקאים או ישראלים.
גם השותפים המוסלמים נדרשים להשיב: כיצד מתיישבת הברית הזאת עם דאגה לאחיהם האויגורים? שותפות פוליטית מחייבת יכולת להצביע על עוול גם בתוך המחנה. סולידריות שמבחינה בין קורבנות לפי זהות הפוגע מתרוקנת מתוכנה המוסרי. היא נעשית כלי במאבק על כוח, עטוף בשפה של חמלה.
אין עדיין צורך להכריז שהארגונים האלה משתלטים על ארה"ב כדי להבין את הסכנה שבשיטתם. די בכך שהפחד מהשפלה ירתיע נבחרים, שמוסדות יעדיפו שקט על פני עמידה על עקרונות, ושעיתונאים יירתעו משאלות כדי לא להפוך למטרה הבאה. כך עלול להיווצר כוח בלתי מידתי, לא באמצעות רוב משכנע, אלא באמצעות אלימות ומחיר אישי שמוטל על המתנגדים.
התשובה חייבת להיות נחושה. צריך לתבוע שקיפות מאותם ארגונים, לפרק טענות, להציג את מלוא ההקשר ולסרב לקבל צעקה כתחליף לראיה. אין כל סיבה שנבחרי הציבור והעיתונאים האמריקאים יקבלו את תפקיד הנאשם והקורבן הנצחי שמייעדים להם פעילים המשוכנעים כי המוסר רשום על שמם.
הדמוקרטיה האמריקאית אינה זקוקה לרשות מקוד פינק כדי להתגונן, והתקשורת אינה זקוקה לאישור מפעילים כדי לחקור אותם. מי שמבקשים להשפיע על תקציבים, בריתות וביטחון אינם יכולים להסתתר מאחורי אביזרי מחאה. החולצה הוורודה אינה תעודת יושר, הכאפייה אינה תשובה לשאלה, והטפה מוסרית אינה מוחקת מוסר כפול. מי שתובע דין וחשבון מאמריקה כולה חייב לתת תחילה דין וחשבון על פעולותיו שלו.