אחרי שלוש שנות מלחמה, הדרישה לשוויון בנטל מוצדקת לחלוטין. עצוב לשמוע חברים בגוש השינוי המוכנים לדקלם ברופסות ש"מי שלומדים צריכים להמשיך ללמוד". מדוע? מה עם מי שלומדים רפואה? סיסמת "תורתו אומנותו" הפכה למנגנון המעניק חסינות כמעט אוטומטית לכל מי שרשום בישיבה. זהו עוול מוסרי. אפשר להבין פטור למספר מוגבל של תלמידי חכמים מצטיינים, ולא הרבה מעבר.
העניין הוא אחר: בעיית הגיוס, על כל חשיבותה הרגשית והמוסרית, מתגמדת מול האיום הכלכלי והדמוגרפי. רק כמחצית מהגברים החרדים בגילי העבודה מועסקים, וחלקם בעבודות מנגנון פיקטיביות על חשבון משלם המיסים. גם בקרב המועסקים, השכר הממוצע נמוך בהרבה. חלק גדול מהגברים החרדים גדלו במערכת חינוך שמנעה מהם את הכלים הדרושים להשתלבות במשק מודרני: אנגלית, מתמטיקה, מדעים ומיומנויות מקצועיות בסיסיות. לכך מתווספת מערכת תמריצים המעודדת שהות ממושכת בישיבה על פני יציאה לעבודה.
המבנה כולו מייצר תלות כלכלית ומעביר אותה מדור לדור, במימון המדינה. לצד קצבאות ושירותים ציבוריים הניתנים לכלל האזרחים, קיימים תקציבים ייעודיים לישיבות ולמוסדות דת, סבסודים והסדרים כלכליים שונים. על פי מחקר שפורסם בבנק ישראל, ההוצאה הציבורית על משק בית חרדי ממוצע מגיעה לכמעט 13 אלף שקל בחודש, כולל קצבאות, סבסודים ושירותים ממשלתיים.
הבעיה מחמירה בשל הדמוגרפיה. החרדים מהווים כבר כשישית מהאוכלוסייה, ושיעור הילודה הגבוה שלהם – יותר משישה ילדים בממוצע למשפחה – מבטיח שחלקם באוכלוסייה גדל במהירות. אפשר לשאת לאורך זמן קהילה קטנה שאורח חייה מתבסס על לימוד תורה ועל תמיכה ציבורית נרחבת. לא כך הדבר כאשר הקהילה צומחת בפראות כזו. מדובר בחשבון פשוט, שמשמעותו פגיעה ביכולת לממן ביטחון, בריאות, תשתיות וחינוך לכלל הציבור. זה מגדל קלפים שיקרוס. נקודה. התהליך יואץ אם תתקבע הכרה שאין פתרון, והמגזר היצרני ש"רווחיותו אומנותו" פשוט יקום ויימלט מכאן.
אפשרות אירונית
הפתרונות ידועים זה שנים. יש לחייב לימודי ליבה משמעותיים בכל מוסד חינוכי המקבל מימון ציבורי, ולהתנות את התקצוב בהוראת מתמטיקה, אנגלית ומדעים ברמה ראויה. יש לצמצם בהדרגה את התמיכות המאפשרות לגברים בוגרים להישאר בישיבות במשך שנים ללא הגבלה, תוך שמירה על מסגרות מצומצמות למצוינות תורנית. יש להפחית סבסודים עקיפים המעודדים הימנעות מעבודה, ולבחון מחדש גם את מבנה קצבאות הילדים, תוך הגנה על משפחות עניות ועל רווחת הילדים. מדיניות ציבורית אחראית צריכה לעודד רכישת השכלה, השתלבות בתעסוקה ועצמאות כלכלית, במקום לתגמל את המשך ההסתגרות.
מי שמאמין שאפשר להשיג את השינויים האלה באמצעות דיאלוג נינוח עם ההנהגה הרבנית מתעלם מעומק המחלוקת. משיחותיי עם רבנים חרדים למדתי שההתנגדות ללימודי ליבה ולפתיחת החברה החרדית לעולם החיצוני נובעת מתפיסת עולם עמוקה, הרואה בשימור ההפרדה מהחברה הכללית ערך מרכזי.
ההנהגה הרבנית חוששת, בצדק מבחינתה, שהשכלה כללית ועצמאות כלכלית יחלישו את שליטתה בקהילה. לכן השינוי יידרש להגיע באמצעות מדיניות ממשלתית, התניות תקציביות ותמריצים כלכליים, לצד תמיכה גדולה בחרדים הרבים המעוניינים לרכוש מקצוע ולהשתלב בחברה.
וכאן טמונה הסכנה הגדולה במו"מ הקואליציוני. במשך שנים התקווה הייתה שממשלת מרכז ליברלית, שתשתחרר מהתלות הפוליטית במפלגות החרדיות, תוכל סוף־סוף לבצע את הרפורמות שבנימין נתניהו נמנע מהן. כעת מתעוררת האפשרות האירונית שממשלה שתקום כדי להחליף אותו תתחייב להנציח בדיוק את אותה מערכת. דרישותיהן של המפלגות החרדיות, ובמיוחד של הפלגים האשכנזיים, חורגות מחוק הגיוס וכוללות גם הבטחת תקצוב למוסדות חינוך שאינם מלמדים לימודי ליבה, שימור ההסדרים הקיימים בענייני דת ומדינה והגנה על האוטונומיה של הממסד החרדי. היענות גורפת לדרישות הללו עלולה לחסום לשנים ארוכות את האפשרות לבצע שינוי.
עם זאת, המציאות הפוליטית שנוצרה בעקבות קמפיין הבחירות הפושר של האופוזיציה מחייבת לבחון פשרות. אפשר לדמיין ממשלה הכוללת את גוש איזנקוט, את המפלגות החרדיות וגם את רע"ם של מנסור עבאס, לצד שיתוף פעולה פרלמנטרי עם הרשימה המשותפת. על פי חלוקת המנדטים הנוכחית, גוש איזנקוט והמפלגות החרדיות מגיעים יחד ל־61 מושבים. צירוף רע"ם יגדיל את הקואליציה ל־69, ושיתוף פעולה עם 11 חברי הרשימה המשותפת עשוי ליצור בסיס פרלמנטרי של עד 80 חברי כנסת. כך יוכל אביגדור ליברמן להציג ממשלה שקיומה אינו תלוי בקולות רע"ם, ובמקביל תתאפשר השתתפות פוליטית משמעותית של נציגי הציבור הערבי.
מנסור עבאס כבר הביע נכונות ל"ארבעת התנאים" הידועים של איזנקוט. דחייה גורפת של היד המושטת כמעט חינם אין כסף, בשעה שמתנהל מו"מ על ויתורים מרחיקי לכת למפלגות החרדיות, תעורר שאלות קשות לגבי היחס לאזרחים הערבים, המהווים כחמישית מאוכלוסיית ישראל. היא עלולה להעמיק את הניכור שלהם ולהציג את ישראל בעולם כמדינה גזענית.
ממשלה רחבה כזאת כנראה תיאלץ לדחות את הרפורמות הדרמטיות הנדרשות בחברה החרדית. זו תהיה אכזבה קשה, אבל יש הבדל עצום בין דחיית רפורמות לבין התחייבות לסכל אותן בעתיד. אפשר להגיע להסדר גיוס הדרגתי, להימנע מעימות מיידי על כל סעיף תקציבי ולשמור על יציבות קואליציונית, תוך עמידה על העיקרון שלימודי ליבה הם תנאי ראוי למימון ציבורי. לכל הפחות, הממשלה תוכל להימנע מהרחבת התמיכות המעודדות הימנעות מעבודה ומהענקת ערבויות שיקשו על ממשלות עתידיות לשנות את המצב.
להציל את הציונות
יש גם תרחיש אחר: המפלגות החרדיות עלולות להציב דרישות שיהפכו את ההסכם לבלתי אפשרי. אם יתעקשו על פטור גורף וקבוע מגיוס, על הבטחות שינציחו את היעדר לימודי הליבה, או על פסקת התגברות שתאפשר לרוב בכנסת לעקוף פסיקות של בית המשפט העליון ולרוקן את הביקורת השיפוטית מתוכן, יידרש איזנקוט להציב גבול ברור. פגיעה כזאת ביסודות המשטר הדמוקרטי היא מחיר שאסור לשלם תמורת הקמת ממשלה, גם כאשר המטרה היא סיום שלטונו של נתניהו.
בנסיבות כאלה יוכל איזנקוט לומר שמיצה את כל האפשרויות. הוא ניהל מו"מ בתום לב, הציע פשרות משמעותיות והיה מוכן לשלם מחיר פוליטי כבד, אך המפלגות החרדיות העמידו תנאים שמנעו הסכם. אז תעמוד על הפרק האפשרות להקים ממשלה הנשענת על שותפות עם המפלגות הערביות. גם ליברמן, שהתנגד נחרצות לתלות פוליטית ברע"ם, יצטרך לשקול מחדש את עמדתו לנוכח מיצוי החלופות. לאחר שנעשה מאמץ אמיתי להגיע להסכם עם החרדים, הוא עשוי להתרצות בסוגיית שיתוף הפעולה עם נציגי הציבור הערבי.
ישראל ניצבת בפני בחירה שתוצאותיה ילוו אותה עשרות שנים. המבחן האמיתי של איזנקוט יהיה אפוא רחב בהרבה ממספר החרדים שיתגייסו בשנה הבאה. האתגר מול החרדים גדול בהרבה מסוגיית השוויון בנטל הצבאי. פשרה פוליטית יכולה לדחות את השינוי הנדרש, אבל אסור לה להפוך אותו לבלתי אפשרי.
ובפעם הבא אני מציע לנהל קמפיין אפקטיבי יותר כדי לקבל את הכוח הנדרש להציל את הציונות ממהרסיה. אפשר ללמוד מהונגריה, ואפילו מהדמוקרטים בארה"ב, שידעו להמחיש לבוחרים מה מונח על הכף. מה גודל השעה.