11 אלף ראשי נפץ בחדר אחד: הפסגה שעלולה דווקא לחזק את איראן | ד"ר ענת הוכברג-מרום

פסגת שנג'ן בין מנהיגי סין, רוסיה וארה"ב מעוררת חשש מפני תרחיש זהה של ועידת יאלטה בסוף מלחמת העולם השנייה: חלוקה מחדש של אזורי ההשפעה בין המעצמות, מאחורי גבן של שאר מדינות העולם

ענת הוכברג מרום צילום: ענבל מרמרי
עקבו אחרינו
טראמפ: אם איראן תשתמש בנשק כימי או ביולוגי אנחנו פשוט נמחק אותם | צילום: פוקס ניוז

מעבר למגבלות כוחו של טראמפ לאחר מפלתו בבחירות האמצע בארצות הברית, ולצד משבר התעופה ששיתק אלפי טיסות, לנוכחותו של פוטין בפסגה נודעת משמעות סמלית עמוקה. חרף היחלשותה היחסית של רוסיה ותלותה הכלכלית הגוברת בסין – שהסחר הבילטרלי עימה זינק בכ־31% בינואר־ספטמבר 2026 והסתכם בכ־214 מיליארד דולר – מוסקבה עדיין מחזיקה בארסנל הגרעיני הגדול בעולם (כ־5,580 ראשי נפץ לעומת כ־5,044 בידי ארה"ב), ונותרת שחקנית מפתח בכל דיון על סוגיות הביטחון הבינלאומי.

דונלד טראמפ, שי ג'ינפינג וולדימיר פוטין
דונלד טראמפ, שי ג'ינפינג וולדימיר פוטין | צילום: רויטרס

העובדה ששלושת המנהיגים דנו בעתיד המלחמה באוקראינה, בבלימת תוכנית הגרעין האיראנית ובמנגנוני פיקוח על הנשק הגרעיני – דווקא על רקע פקיעת אמנת New Start והאצה בהתעצמותה הגרעינית של סין – מעניקה למפגש חשיבות רבה החורגת מההצהרות הטקסיות ומהביקורות שנלוו אליו. אלא שבמקביל להפחתת המתיחות בטווח המיידי, הפסגה מותירה אי־ודאות עמוקה ומגבירה את החשש מפני תרחיש של ועידת יאלטה 2 – חלוקה מחודשת של אזורי השפעה בין המעצמות, מאחורי גבן של אוקראינה, אירופה וטאיוואן.

בחירת המיקום והתזמון – בעיצומה של המתיחות מול וושינגטון בתחומי השבבים והבינה המלאכותית, ועל רקע החשדות לריגול תעשייתי במשבר אנבידיה – מעניקה לבייג'ינג מנוף לחץ אסטרטגי. שנג'ן, מטרופולין של למעלה מ־23 מיליון תושבים, ה"סיליקון ואלי" של סין וסמל הנס הכלכלי שלה, ממצבת את שי ג'ינפינג כאדריכל הסדר העולמי החדש וממחישה את החיבור ההדוק שבין ביטחון לאומי, שרשראות אספקה וטכנולוגיות עילית. בעוד הכלכלה השנייה בגודלה בעולם מתמודדת עם האטה (תמ"ג של 19.5 טריליון דולר וצמיחה של 4.5%־5% ב־2025), הממשל הסיני ממנף את הפסגה להקרנת עוצמה דיפלומטית לצד התעצמות צבאית־גרעינית (סין מחזיקה כיום בלמעלה מ־600 ראשי נפץ גרעיניים וצפויה להגיע לכ־1,000 עד 2030).

בנוסף, המפגש מוצג כתיקון היסטורי כפול: הן ל"מאה שנות ההשפלה" מצד המערב, והן להיעדרותה של סין מוועידת יאלטה ב־1945, שעיצבה את הסדר העולמי שלאחר מלחמת העולם השנייה. מהלך זה נועד לרכך את הלחץ מוושינגטון סביב מוקדי החיכוך בטאיוואן ובים סין הדרומי, ולבלום את חזית העימות הטכנולוגי ומלחמת הסחר מול ארה"ב, האמורה לפקוע ב־10 בינואר 2027.

ולדימר פוטין, שי ג'ינפינג, דונלד טראמפ
ולדימר פוטין, שי ג'ינפינג, דונלד טראמפ | צילום: רויטרס

מנגד, המחיר המדיני עלול להיות כבד: חזרתו של פוטין לבמה בינלאומית בחסות סינית – לצד נשיאי ארה"ב וסין, ומבלי שהוא נדרש לוויתורים מוקדמים משמעותיים (הן בדרישתו לנסיגת נאט"ו לקווי 1997 והן בסוגיית השתלטותו על חבל דונבאס) – מעוררת דאגה עמוקה בקייב ובבירות אירופה מפני עסקה שתיחתם מעל ראשן. לכך מצטרף החשש מפני נטישה אמריקאית של אירופה וממתן לגיטימציה למוסקבה לפעול במזרח היבשת, גם ללא הסדר באוקראינה (אף שפרסומים עדכניים מצביעים על כך שרוסיה מאבדת למעלה מ־15 אלף חיילים מדי חודש). במקביל, מיצובה של בייג'ינג כגורם מאזן ומייצב בזירה הבינלאומית אומנם מפחית את הסיכון המיידי להתנגשות חזיתית עם ארה"ב, אך מחזק את ביטחונה של סין כשחקנית הדומיננטית באסיה ובפסיפיק, בין היתר, הודות לביסוס מעמדה כמתווכת המרכזית בין וושינגטון למוסקבה.

בראייה גיאו־אסטרטגית, גם אם פסגת שנג'ן תתרום להפחתת המתיחות הכלכלית בין ארה"ב לסין, היא אינה צפויה לפתור את מוקדי התחרות המרכזיים בין המעצמות, ואף עשויה להחריפם. התחרות על עליונות בתחומי השבבים, הבינה המלאכותית, הטכנולוגיות הדואליות והשליטה בשרשראות האספקה של מינרלים קריטיים - נותרה בעינה. כל זאת, כאשר סין ממשיכה להחזיק במנוף אסטרטגי משמעותי באמצעות המונופול שלה בשוק המתכות הנדירות החיוניות לכלכלה ולתעשיות הביטחוניות בארה"ב ובמערב.

יתרה מזו, גם אם תושג רגיעה מסוימת במישור הגרעיני, מרוץ החימוש הטכנולוגי צפוי להימשך ואף להתעצם בתחומי הטילים, הצוללות, הנשק ההיפרסוני, הכטב"מים, החלל, הסייבר והבינה המלאכותית הצבאית. במציאות מורכבת זו, הסכמה כשלעצמה על המשך הדיאלוג אינה שקולה לפיוס אסטרטגי ואינה מספקת מענה למחלוקות המהותיות בזירות אוקראינה, טאיוואן ואיראן.

בהיעדר התקדמות ממשית בסוגיות אלה, קיים חשש כי תהליך של דה־אסקלציה חלקית יעניק לבייג'ינג ולמוסקבה לגיטימציה והישגים מדיניים ללא שינוי מהותי בעמדתן ובהתנהלותן, דווקא בזמן שהמערב מתמודד עם שחיקה ופיצול עמוק. לפיכך, המבחן האמיתי של פסגת שנג'ן אינו בעצם קיומה, אלא ביכולתן של שלוש המעצמות לייצר מנגנונים מחייבים, שקופים ובני־אכיפה. ללא תוצאות מסוג זה, הפסגה עלולה להיזכר כפורום נוסף לניהול תחרות בין־מעצמתית ולא ככלי לעיצובה מחדש.

במקביל, פורמט כזה עלול להרחיק את ישראל, מדינות המפרץ ובעלות ברית אזוריות נוספות ממוקדי קבלת ההחלטות, וליצור מצג שלפיו עתידו הביטחוני והמדיני של האזור מוכרע בידי המעצמות, ולא בידי המדינות הנושאות בהשלכותיו. חמור מכך, אם וושינגטון קידמה הבנות מול טהרן כחלק מעסקה רחבה יותר עם מוסקבה או בייג'ינג, ישראל עלולה למצוא עצמה מול הסדר המגביל את חופש פעולתה, מבלי שניתן מענה לשלושת האיומים המהותיים – תוכנית הגרעין האיראנית, מערך הטילים והכטב"מים ורשת הפרוקסים האזורית.

בתרחיש של כישלון המהלך, איראן עשויה לפרש את תוצאות הפסגה כחולשה אמריקאית או כהזדמנות לקניית זמן, ולהגביר את פעילותה החתרנית באמצעות הרחבת פעולות טרור – ובהן תקיפות ימיות, פגיעה בנתיבי שיט לצד הסלמה בזירות המפרץ, ים סוף והלבנט. במקביל, רוסיה עשויה לנצל את הפורום כדי לקשור בין הסוגיה האיראנית לבין ההתפתחויות בזירה האוקראינית, ובכך להפוך את המזה"ת לקלף מיקוח במשא ומתן הבין־מעצמתי.

לפיכך, מנקודת מבט גיאופוליטית רחבה, ישראל נדרשת להתייחס אל פסגת שנג'ן כאל מבחן לכוונותיהן ה"אמיתיות" של סין ורוסיה. אם בייג'ינג ומוסקבה יתמכו בפועל בצעדים אפקטיביים לבלימת טהרן, יהיה בכך רווח אסטרטגי משמעותי. מנגד, אם יסתפקו בהצהרות ריקות ובהבעת דאגה בלבד, הפסגה עלולה דווקא לחזק את ביטחונו של משטר האייתוללות, להגדיל את מרחב התמרון שלו ולחדד את הצורך של ישראל להמשיך להישען על יכולת ההרתעה העצמאית שלה.

תגיות:
ולדימיר פוטין
/
שי ג'ינפינג
/
דונלד טראמפ
/
מלחמת רוסיה אוקראינה