החשדות הביטחוניים עדיין נחקרים. אך הסיפור כבר הצליח לטלטל את אחת החברות החשובות בעולם, למחוק מאות מיליארדי דולרים משווי השוק שלה ולהעלות שאלות על שיקול דעתו של מי שנחשב לאחד המנהלים המבריקים בדורנו. הואנג הוא אדם שבמשך שלושה עשורים זיהה מגמות טכנולוגיות לפני מתחריו, קיבל החלטות עסקיות שנראו לאחרים בלתי סבירות והפך חברה שהקים ב־1993 לאחת מאבני היסוד של מהפכת הבינה המלאכותית.
מחקר שכלל 1,561 אנשי מקצוע מצא שככל שאדם מחזיק ביותר כוח, כך עולה הנטייה שלו לבגוד בבן או בבת הזוג. הממצא התקיים גם בקרב נשים. החוקרים מצאו שהקשר מוסבר במידה רבה באמצעות הביטחון שהכוח מעניק לאדם ביכולת שלו למשוך בני זוג. כלומר, המעמד משנה את האופן שבו האדם תופס את הנחשקות שלו.
זה מעניין במיוחד במקרה של הואנג. סטיבן ויט, מחבר הביוגרפיה שלו, תיאר אדם שבצעירותו היה ביישן כל כך, שנדרשו לו שישה חודשים כדי להזמין את מי שתהיה לימים אשתו לצאת איתו. קשה ליישב את הדמות הזאת עם האיש שהפך במשך השנים למנהיג כריזמטי, שמיליוני אנשים עוקבים אחרי כל הופעה שלו. אנחנו רגילים לחשוב על ביטחון עצמי ועל דומיננטיות כעל תכונות אישיות קבועות. בפועל, מעמד והצלחה הם גם חוויות שמשנות את האדם לאורך הדרך.
ועכשיו תחשבו על סביבת העבודה של מנכ״ל. הוא נכנס לחדר - ואנשים מחייכים אליו. הוא מספר בדיחה - וכולם צוחקים. הוא מביע דעה - ומנהלים מהנהנים בהסכמה. רוב ההתנהגויות האלה הן חלק מהדינמיקה הארגונית. אנשים מגיבים לסמכות שלו, למעמד שלו ולעיתים גם לעובדה שהעתיד המקצועי שלהם תלוי בהחלטותיו. אבל המוח שלו מקבל שוב ושוב את אותו המסר: אנשים אוהבים אותי, מתפעלים ממני ורוצים בקרבתי.
במחקר שערכו הפסיכולוגים ג׳ונתן קונסטמן וג׳ון מנר נמצא שכוח גורם לאנשים להפריז בהערכת העניין המיני שאנשים הכפופים להם מגלים כלפיהם. חיוך מנומס עלול להתפרש כסימן למשיכה. צחוק מבדיחה - כפלירטוט. הסכמה מקצועית - כעניין אישי. זו כבר בעיה מעניינת יותר מהטענה הרגילה שאנשים בעלי כוח מרגישים שהם יכולים להשיג כל מה שהם רוצים. עצם העמדה ההיררכית משנה את האופן שבו הם מפרשים את התנהגותם של אחרים.
אבל כאן נכנס לתמונה שיבוש נוסף. מחקריהם של קמרון אנדרסון ואדם גלינסקי הראו שכוח מגביר אופטימיות בהערכת סיכונים ומעודד התנהגות מסוכנת. במחקר אחר מצאו נתנאל פאסט ועמיתיו שכוח מייצר אשליית שליטה, שגורמת לאנשים להאמין שהם מסוגלים להשפיע גם על תוצאות שאינן באמת בשליטתם. השילוב הזה מייצר שתי טעויות שעלולות להזין זו את זו: האדם מפריז בהערכת הסיכוי שהאישה שמולו נמשכת אליו, ובמקביל מפריז ביכולתו לנהל קשר רומנטי בלי שהדבר ייחשף.
כאן כדאי להתעכב על הניסוח. הואנג מציג את עצמו כמי שנענה לקריאות של אחרים. העובדים רוצים שיחזור, המשקיעים רוצים שיחזור, הלקוחות והשותפים העסקיים מבקשים את חזרתו. הוא עצמו מכבד את החלטת הדירקטוריון ומותיר את ההכרעה בידיו. במשא ומתן קוראים למהלך הזה Face-saving: יצירת תנאים שמאפשרים לצד השני לשנות את עמדתו בלי לשלם את המחיר הציבורי והפסיכולוגי של הודאה בטעות.
תחשבו על הדירקטוריון. אם הוא יחזיר את הואנג ימים ספורים לאחר שקיבל את התפטרותו, הוא עלול להצטייר כמי שפעל בפזיזות ונכנע ללחצים. אבל אם יחזיר אותו בעקבות תמיכה ציבורית רחבה ובחינה מחודשת של טובת החברה, הוא יוכל להציג את אותו צעד כהחלטה עסקית אחראית - והואנג מספק לו בדיוק את ההצדקה הזאת.
ואולי השאלה המעניינת ביותר היא מה יקרה אם יחזור. הרי אם אנבידיה תחזיר את הואנג בעקבות הלחץ הציבורי והפיננסי, אחרי שכבר קיבלה את התפטרותו, היא עלולה לחזק בדיוק את הדפוס שהפך אותה לפגיעה מלכתחילה: האמונה שהצלחת החברה תלויה באדם אחד, ושגם כשהוא מפר את הכללים, אי אפשר באמת להמשיך בלעדיו.