מדינת ישראל היא מדינה יהודית־דמוקרטית. מאות אלפי אזרחים ערבים הצביעו כחוק בבחירות האחרונות ושלחו 19 נציגים לכנסת. אומרים לנו ששיעור ההצבעה הגבוה מעיד על רצונם להשתלב במדינת ישראל, ומטיפים לנו כי דווקא לכן חובה לשלב את הרשימות הערביות בממשלה הבאה, וודאי שאין לפסול הישענות על קולות הח"כים הערבים בכל צעד פרלמנטרי: מבחירת יו”ר הכנסת ועד אמון בממשלה ותקציב המדינה, ותקציב הביטחון בכלל זה.
לכאורה: מעצם הגדרת המדינה כדמוקרטיה – שילוב כזה לגיטימי. אבל אני זוכר כי כמעט כל מנהיגי המפלגות המיוצגות בכנסת נשבעו אחרי 7 באוקטובר שזה כבר לא יקרה. אומנם “הארץ” הטיף בכותרת הראשית שלו לפני שבועיים: ”עת להפר התחייבויות”, אבל רוב הציבור הציוני לא חי מפיו של העיתון הזה.
לפעמים צריך צבא גדול יותר. במלחמה עצימה – כולם: סדיר ומילואים. בתקופות רגיעה יחסית: בעיקר סדיר. ואם אין די סדירים, מוטל העומס על המילואימניקים. רק הערך “צבא העם” - קבוע ועומד. וטוב שהרמטכ”ל אייל זמיר שב והזכיר אותו, כי היותנו עם אחד, העם היהודי, מחייב את כל בניו לשאת בנטל ההגנה על קיומנו.
ובמשתמע, מי שאינו בן העם, הערבים למשל – הערך הזה אינו חל עליו. לא שמעתי כי ה”אחים לנשק”, שיצאו להפגין בבני ברק בתביעה לגייס חרדים, הפגינו כך גם באום אל־פחם. כי גם אם אלו ואלו “אינם ציונים” – יש הבדל מהותי ביחס שלנו לבני העם היהודי ולערבים.
וזו אינה “גזענות”. דווקא מי שהם הכי ליברלים בתוכנו ממהרים להבין מדוע אי אפשר להטיל על הערבים גיוס חובה. יש בהם כאלו שמבטיחים לתבוע מהם “שירות אזרחי” (ולכבוד הערבים כיבסו את המונח הישן “שירות לאומי”, כי את הלאום היהודי אינם מוכנים לשרת). אבל כשם שאנו יודעים שזק”א או איחוד הצלה ממלאים תפקידים לאומיים חשובים - אי אפשר להשוות אותם למה שעושה חייל בצה”ל, ודאי לא לאפס קצהו של לוחם המסכן את חייו. ולפיכך אנו תובעים מהחרדים שירות בצה”ל.
אך המדינה אינה מטילה חובה זאת על הערבים. ולא בחקיקה הפוטרת אותם (שהייתה בבחינת אפליה חוקתית) אלא בהחלטות ממשלה עתיקות. ולא רק כדי לא להעמיד את הערבים בפני דרישה להרוג במלחמה את אחיהם – אלא מהסיבה הפשוטה, הברורה, הנובעת מ”ניגוד העניינים” הזה – אין סומכים עליהם. שמחים באלו המתנדבים לשרת, ויש מאות כאלו, אבל חוששים לחייב עשרות אלפים ולהפקיד בידם נשק.
לפני שבוע התפרסמה ב”הארץ” רשימתו של פרופ’ ראיף זריק, מרצה לפילוסופיה פוליטית. זריק תבע שבמו”מ המתקיים בין נציגי גוש השינוי למפלגות ערביות נפיק לקחים מהסכם אוסלו, ושהפעם נקיים אותו “בהגינות”. הוא אינו מסתיר את תקוותו כי חיזוק מעמדם הפוליטי של ערביי ישראל יתרום לפתרון שאלת “כלל העם הפלסטיני” (בעברית מדוברת – הקמת מדינה פלסטינית). הוא חושש אומנם שבדומה לחרדים – ככל שישתלבו עמוק יותר בשלטון כך גם יגדלו הדרישות מהם. אולי תצוף שוב סיסמת הבחירות הישנה של אביגדור ליברמן: “בלי חובות אין זכויות”.
אבל טענתו העיקרית של פרופ’ זריק היא שבאוסלו כפתה ישראל על אש”ף הכרה בישראל בגבולות 48'. אך לא העניקה לו שום דבר ממשי בתמורה. הוא מזהיר שאם נציגי גוש השינוי יכפו על המפלגות הערביות “הכרה ביהדותה של המדינה כעובדה חוקתית” (ולא כעובדה קיימת, דה פקטו, כפי שמכיר בה מנסור עבאס) - הערבים לא יוכלו לחזור בהם לעולם מהכרה כזאת.
משמע: הם באמת אינם מכירים או מוכנים להכיר בזכות העם היהודי על ארץ ישראל - ואסור ללחוץ עליהם להכריז כך, אפילו לא למראית עין או למשמע אוזן, “כי כל הסכם כזה.... הוא כהסכם בין אסיר לסוהר... אם רוצים שההסכם יחזיק מים, ישרוד לתקופה, אזי אל לו לסוהר לסחוט את האסיר עד תום”.
בעיניו של הפרופסור לפילוסופיה פוליטית במכללה האקדמית תל אביב, מדינת ישראל היא “הסוהר” וערביי ישראל “אסירים”. הוא רואה בערביי ישראל עם שנכבש ומוחזק בכלא. גם הוא חי בתודעה של הכרח לסיים את אי־הסימטריה של “הכיבוש”, אבל לא זה של 67' אלא זה של 48'. לדבריו, ערביי ישראל הפכו לאזרחים בעקבות “הנכבה”. המדינה היהודית “נכפתה עליהם” (לא יעלה על הדעת שהכותב שכח שהערבים הם שפתחו במלחמה נגד המדינה עוד טרם נולדה כדי להשמידה). ומאז התייחסו הערבים למדינה “כאילו היא מדינתם”.
כל עוד זוהי השקפתם של ערביי ישראל, וזו עמדת נציגיהם בכנסת - כל ניסיון לשתף אותם בשלטון, או להסתמך עליהם בהקמת ממשלה ובניהול המדינה, הוא כריתת ברית עם מי שהאינטרס הלאומי שלו הפוך מזה של מדינת ישראל. זה יכול להחזיק מעמד לשעה קלה. אחר כך זה מתפוצץ. ממש כמו אוסלו.