הקושי של גוש השינוי בהקמת ממשלה אינו טמון בחתימה על הסכמים, אלא בהבטחת שלושה תנאי יסוד: הרמוניה בעבודת הקואליציה על ציר יעדים מוסכמים; הבטחה של יציבות הממשלה; מתן מענה לציפיות הציבור שהצביע עבור גוש השינוי.
לגוש זה יש כבר עכשיו שליטה בכנסת, מה שאומר שליטה בחקיקה. חבריו מבינים זאת, אבל עד כמה הדבר ינוצל בתבונה - נדע בעתיד. כיום מגשש גוש השינוי את דרכו בשלושה נתיבים אפשריים: ממשלה עם המפלגות החרדיות, ממשלת אחדות עם הליכוד וממשלה בשותפות המפלגות הערביות או בתמיכתן.
טבעי היה שגוש השינוי יבנה מיד ממשלה בשותפות המפלגות הערביות, שלהן 19 מנדטים. זה אכן יוליד גלי שנאה והסתה, אבל זה גם מציב גשר לתקווה, שנמצא את הדרך לחיות בשלום עם האומה הערבית במקום לשקוע תמיד בבידול ובהסתה.
בסופו של דבר, אי אפשר לבנות לנצח מדינה שבסיסה הוא אויבות בלתי פוסקת עם המדינות השכנות והעם הערבי בכללו. ידענו לעשות הסכמי שלום עם ירדן, מצרים ואיחוד האמירויות, ויש להמשיך וליצור תפנית. תפנית כזו הייתה נוצרת לו הקים גוש השינוי ממשלה בשותפות נציגיהם של אזרחי המדינה הערבים. על בסיס זה אפשר היה להרחיב את הממשלה בהמשך.
החרדים בוודאי לא יהיו מוכנים להסכם שבו הם יזכו ליחס שווה לזה שבו זוכה כל אזרח אחר. הם ירצו הפסקה של מעצר משתמטים ומתן פטור משירות לאלה "שתורתם אמנותם", ואנו ניכנס שוב למעגל ההונאות במסווה של נוסחאות קדושות שאינן יותר מצביעות פוליטית. את כל בני הישיבות צריך לגייס, ללא כל מגבלה, כולל אלה ש"תורתם אמנותם".
רק הסכם שיכול להניב מגויסים מקרב צעירי החרדים ליחידות קרביות, בהיקף של 40 אלף חיילים במשך שנתיים, יכול להצדיק שותפות קואליציונית עם המפלגות החרדיות. והסכם כזה לא יהיה. הסכם פשרות עם החרדים יוליד אכזבה עמוקה בקרב הציבור שתמך בגוש השינוי, ואין לזלזל בכך. גוש השינוי יהיה זקוק בעתיד לתמיכת ציבור זה.
הסכם שמשמעותו ממשלת אחדות לאומית עם הליכוד מעורר בעיות קשות באשר ליציבות הממשלה. אילו ערובות יהיו לכך שההסכם יקוים ולכך שהליכוד, במקרה שישונו תנאי הבסיס בעתיד, לא ינסה להפיל את ממשלת האחדות ולהקים ממשלה אחרת תחתיה.
החתירה להקמת ממשלה היא צעד התחלתי בלבד. המבחן יהיה ביכולת הקואליציה שתוקם לעבוד בהרמוניה ולשמור על יציבות הממשלה. זהו האתגר האמיתי של גוש השינוי.