הברקה קופירייטרית נכנסה ללקסיקון הפוליטי בישראל: "תומכי טרור". הביטוי נזרק לחלל האוויר בקלות בלתי נסבלת כלפי חברי הכנסת הערבים. לא מדובר בעוד קללה פוליטית אלא בהאשמה חמורה בעבירה פלילית. הגיע הזמן שמי שמטיח האשמה כזאת באחרים יידרש להסביר ולתת דין וחשבון.
אז אני מציע לחברי הכנסת הערבים לעשות דבר פשוט: לשכור עורכי דין, לתעד את ההאשמות המופנות כלפיהם ולבחון הגשת תביעות דיבה נגד בנימין נתניהו וכל אחד ואחת מסריסיו ושופריו שמייחס להם תמיכה בטרור ללא בסיס עובדתי. כל אחד בנפרד, או כמה מהם יחד, כאשר הפרסומים מאפשרים זאת. לא להסתפק במחאות, בהודעות לעיתונות או בדרישות להתנצלות. ללכת לבית המשפט.
מדוע? משום שבישראל תמיכה בטרור אינה מושג רטורי בלבד. חוק המאבק בטרור מ־2016 קובע עבירות חמורות של הזדהות עם ארגון טרור, הסתה למעשי טרור, מתן שירות לארגון טרור וסיוע לפעילותו. סעיף 24 לחוק קובע, בין היתר, עונש של עד שלוש שנות מאסר על גילוי הזדהות עם ארגון טרור בתנאים המפורטים בו, ועד חמש שנות מאסר על הסתה למעשי טרור. גם מתן שירות לארגון טרור עשוי לגרור חמש שנות מאסר.
אלה אינן עבירות שוליות. שומעים עליהן ללא הרף מאז הבחירות. אז איפה הראיות? האם הוצגו ראיות לכך שכל חברי הכנסת הערבים מסייעים לארגוני טרור? שהם מעודדים פיגועים? שהם מגייסים פעילים או מעבירים כספים לחמאס? בגלל לא. ועדיין, המסיתים מלהגים.
ואם אכן יש ראיות לכך שחברי כנסת תומכים בטרור, מדוע הן אינן מועברות למשטרה? מדוע לא נפתחת חקירה, בכפוף להוראות החוק? הרי אם מדובר בחשד ממשי לעבירה פלילית, מקומו אצל רשויות אכיפת החוק, ולא רק בנאומי בחירות ובסרטוני תעמולה. ואם אין ראיות כאלה, באיזו זכות ממשיכים להטיח בנבחרי ציבור האשמות כה חמורות?
סעיף 1 לחוק איסור לשון הרע, התשכ"ה–1965, מגדיר לשון הרע, בין היתר, כפרסום העלול להשפיל אדם, לבזותו או לפגוע במשרתו. כאשר ההאשמה מכוונת לחבר כנסת מסוים, או כאשר ניתן לזהות בבירור את מי שהפרסום מתייחס אליו, עשויה לקום עילת תביעה, בהתאם לנסיבות.
כמובן, לא כל אמירה מקוממת היא בהכרח עילה לתביעת דיבה. חופש הביטוי הפוליטי ראוי להגנה רחבה. יש לבחון את ההקשר, את ההגנות שבחוק וגם את שאלת החסינות הפרלמנטרית. לכן נדרשת עבודה משפטית רצינית: איסוף ציטוטים מדויקים, בחינת ההקשר וזיהוי הנפגעים. אבל הקושי המשפטי אינו סיבה לוותר מראש.
ויש כאן עניין גדול בהרבה משמם הטוב של חברי הכנסת.
הביטוי "תומכי טרור" משמש מכשיר פוליטי להוצאת האזרחים הערבים ממעגל הלגיטימיות הדמוקרטית. ההיגיון פשוט ואפקטיבי: אם נציגיהם תומכי טרור, אי אפשר להסתמך על קולותיהם להקמת ממשלה. כך הופכים את השתתפותם של כחמישית מאזרחי המדינה במשחק הדמוקרטי לבעיה ביטחונית כביכול.
מותר להתנגד למפלגות הערביות. מותר לחלוק על עמדותיהן ביחס לסכסוך הישראלי־פלסטיני, לציונות או לפעולות צה"ל. מותר גם לדרוש מהן תשובות לשאלות קשות. אבל התנגדות פוליטית אינה הוכחה לתמיכה בטרור. גם ביקורת חריפה על מלחמה אינה תמיכה באויב. מדינה דמוקרטית שאינה מסוגלת להבחין בין הדברים נמצאת בבעיה עמוקה.
כתבתי בעבר שמנהיגי הציבור הערבי צריכים להכיר בחמאס כארגון טרור באופן חד־משמעי. אני עומד מאחורי הדברים. הטבח ב־7 באוקטובר, חטיפת אזרחים וההיסטוריה הארוכה של פגיעה מכוונת בחפים מפשע אינם מותירים מקום לעמימות מוסרית. היסוססם הפחדני בשלל תירוצים לא משכנעים ("לא רוצים מבחני נאמנות" היא מתנה יומיומית לנתניהו הנכלולי.
אבל זה לא הופך אותם לתומכי טרור.
עכשיו, כאשר האפשרות להקים ממשלה הנשענת על תמיכה ערבית עומדת במרכז הדיון הפוליטי, אסור להכריע בסוגיה באמצעות פסילה קולקטיבית של נציגי ציבור ערבים כ"תומכי טרור".
הגיע הזמן שגם הציבור בישראל יפסיק להתמסר בקלות כזאת לספינים, לטריקים ולשטיקים של נתניהו. אותו נתניהו שממהר להוקיע את חברי הכנסת הערבים כ"תומכי טרור" היה שמח לעשות איתם עסקים פוליטיים בכל רגע נתון, אילו רק הדבר היה משרת את האינטרסים שלו, כפי שהוכיח אחמד טיבי בימים האחרונים.
נתניהו משחק באש. למילים יש משמעות. להאשמות יש מחיר. והגיע הזמן שהמחיר הזה יהיה גם משפטי.