למרות הלחץ משמאל, שעון החול של איזנקוט אוזל - בינתיים אין הסכמה, אין שינוי ואין כיוון.
המערכת הפוליטית בישראל ניצבת בפני צומת הכרעה היסטורי. גדי איזנקוט, שקיבל מנשיא המדינה יצחק הרצוג את המנדט להרכבת הממשלה, מגלה כי המרחק בין יצירת גוש חוסם להקמת ממשלה יציבה ומתפקדת גדול מכפי שמוערך. שבועיים של פגישות, הצהרות, משא ומתן וחלוקת תפקידים טרם הניבו הסכמה על הרכב הממשלה, זהות העומד בראשה או קווי היסוד שלה.
בהודעתו לציבור ביום שישי, תחת הכותרת "לקראת ההחלטות שלפנינו", אישר איזנקוט כי אם המגעים לממשלה רחבה ייכשלו, בכוונתו להביא לאישור הכנסת ממשלת מיעוט, הנשענת על תמיכת הסיעות הערביות מבחוץ, תוך ניסיון לצרף אליה מפלגות נוספות בהמשך. במקביל, הציג את ההישגים הפרלמנטריים של גוש השינוי, ובהם בחירת מתן כהנא ליו"ר הכנסת, מינוי ראשי ועדות המפתח וקידום מהלכים בכנסת.
אלא שהישגים פרלמנטריים אינם תחליף להסכמה על הנהגת המדינה. בחירת יו"ר הכנסת או השגת רוב למינוי בעלי תפקידים אינן מוכיחות שקיים רוב המסוגל לנהל את ישראל, להכריע בסוגיות ביטחוניות ולשאת באחריות הלאומית. איזנקוט מציב למעשה אולטימטום פוליטי: אם לא תקום ממשלה רחבה, הוא ינסה להקים ממשלה בראשותו גם ללא הליכוד והחרדים. אלא שהשאלה אינה רק האם יצליח להחליף את נתניהו, אלא איזו ממשלה הוא מציע לישראל ומה תהיה יכולתה לתפקד ביום שאחרי.
ממשלת מיעוט: רוב להחלפת נתניהו, אך האם יש רוב לניהול המדינה?
החלופה הראשונה שמקדם איזנקוט היא ממשלת מיעוט בהשתתפות מפלגות המרכז והשמאל המתנגדים לנתניהו – "ישר", בנט ו"ביחד", יש עתיד, ישראל ביתנו והדמוקרטים, בהישענות מבחוץ על רע"ם והרשימה המשותפת. על הנייר, מדובר במהלך פוליטי שאפתני. תמיכת הסיעות הערביות יכולה לספק את הקולות הנדרשים להקמת הממשלה, והבחירה במתן כהנא ליו"ר הכנסת כבר המחישה את יכולת שיתוף הפעולה הזה ואת הנזקים הנלווים לה מקרב תומכיהם הערבים. אלא שבין רוב להחלפת יו"ר הכנסת לבין רוב לניהול מדינה קיים פער עצום. ממשלה שתלויה ברע"ם וברשימה המשותפת לצורך הישרדותה תהיה חייבת להתחשב בעמדותיהן בנושאים רגישים, בתקציב, בביטחון ובכל החלטה מדינית.
גם אם המפלגות הערביות לא יישבו סביב שולחן הממשלה, הן עלולות להפוך לגורם בעל השפעה מכרעת על יכולתה לפעול. האם ממשלה כזו תוכל לקבל החלטה על מערכה צבאית מול איראן? האם תוכל להוביל מדיניות תקיפה מול חיזבאללה וחמאס, או לאשר תקציב ביטחון משמעותי? מעבר לכך, קיים פער אידיאולוגי עמוק בין השותפים המיועדים. בנט, ליברמן ואיזנקוט אינם חולקים את תפיסות העולם של לפיד וגולן בנושאי ביטחון, כלכלה, דת ומדינה והסדר מדיני. המכנה המשותף המרכזי שלהם הוא הרצון להחליף את נתניהו, אך הרצון להחליף ראש ממשלה אינו תוכנית עבודה לניהול מדינה. גם המחיר הציבורי אינו מבוטל: בנט וליברמן יצטרכו להסביר לבוחריהם כיצד הגיעו להישענות על מפלגות שעמן שללו שיתוף פעולה פוליטי. ממשלה כזו עלולה להיוולד עם רוב פרלמנטרי טכני, אך עם חולשה ציבורית, אידיאולוגית וביטחונית.
ממשלת אחדות: הפשרה שטרם הבשילה
החלופה השנייה היא ממשלת אחדות רחבה, שתכלול את הליכוד ואת גוש השינוי, ותנסה להעמיד את האינטרס הלאומי מעל המאבק הפוליטי. עלו מספר מתווים: ממשלה בראשות נתניהו שאליה יצטרף איזנקוט כשותף בכיר; ממשלה בראשות איזנקוט שאליה יצטרף הליכוד; או ממשלת רוטציה שבה שני המנהיגים יתחלפו בראשות הממשלה. בנט ניסה לקדם את האפשרות שאיזנקוט יכהן ראשון ברוטציה, אך נתקל בקשיים. נתניהו אינו ממהר לוותר על ראשות הממשלה בשל היותו המפלגה הגדולה בישראל לצד סיבות נוספות, ואיזנקוט אינו מעוניין להסתפק בתפקיד משני. גם בתוך גוש השינוי אין הסכמה: ליברמן ויאיר גולן מתקשים לקבל שותפות ממשלתית עם נתניהו, בעוד שבקרב שותפי נתניהו קיימת הסתייגות מוויתורים משמעותיים למפלגות המרכז- שמאל.
ממשלת אחדות יכולה להיות הפתרון הנכון ביותר מבחינת הרחבת בסיס התמיכה הציבורי והפרלמנטרי, אך היא מחייבת פשרות אמיתיות. סוגיות כמו גיוס החרדים, מערכת המשפט, ועדת החקירה לאירועי 7 באוקטובר, חלוקת הסמכויות והמדיניות הביטחונית יצטרכו לקבל מענה מוסכם. השאלה היא האם נתניהו ואיזנקוט מסוגלים להתעלות מעל המאבק על הכיסא. נתניהו נדרש לבחון שותפות אמיתית עם מחנות נוספים, ואיזנקוט נדרש להוכיח שהשאיפה להנהגה אינה חשובה יותר מהיכולת להקים ממשלה רחבה ויציבה.
ממשלת חירום לאומית: הצו האסטרטגי של השעה
לנוכח הקשיים בהקמת ממשלת מיעוט והמבוי הסתום במגעים לממשלת אחדות, יש לבחון ברצינות חלופה שלישית: ממשלת חירום לאומית בהובלת בנימין נתניהו וגדי איזנקוט, לתקופה מוגדרת ועל בסיס יעדים לאומיים ברורים. זו אינה הצעה שנובעת מפאניקה או מהערכה שמלחמה מול איראן עומדת לפרוץ מחר בבוקר. היא נובעת מהבנה אסטרטגית שהאיומים על ישראל אינם ממתינים לסיום המשא ומתן הקואליציוני. איראן ממשיכה להוות את האיום האסטרטגי המרכזי על ישראל, באמצעות תוכנית הגרעין, מערך הטילים והכטב"מים ורשת שלוחותיה האזוריות. חיזבאללה בלבנון, חמאס בעזה, החות'ים בתימן והמיליציות הפרו-איראניות בעיראק ובסוריה ממשיכים להוות חלק ממערך האיומים.
לכך מצטרפים האתגרים שמציבה טורקיה והמאבק על עיצוב הסדר האזורי החדש. מול מציאות כזו, ישראל זקוקה לממשלה בעלת בסיס לאומי רחב, יכולת קבלת החלטות, גיבוי ציבורי ויציבות שלטונית. ממשלה שתוכל להיערך למערכה הבאה, לחזק את ההרתעה, לתאם את מדיניותה עם ארצות הברית ולנהל את המשק והעורף גם בתרחיש של הסלמה אזורית.
ההרכב המוצע צריך לכלול את הליכוד בראשות נתניהו, "ישר" בראשות איזנקוט, בנט ומפלגת "ביחד", הציונות הדתית וש"ס, ישראל ביתנו ויש עתיד, ובמידת האפשר שותפות נוספות מהמחנה הלאומי והמרכז. כדי למנוע ממשלת חירום שתהפוך לעוד הסדר פוליטי זמני, יש לקבוע תקופת כהונה ראשונית של 24 -18 חודשים, יעדים מדידים, חלוקת סמכויות ברורה ומנגנון הכרעה מוסכם. השותפות בין נתניהו לאיזנקוט צריכה להיות מבוססת על אחריות אמיתית ולא על שני מוקדי הנהגה מתחרים.
הממשלה הזו צריכה להתמקד בחמש משימות מרכזיות: בלימת איראן: מניעת התעצמות גרעינית וצבאית, חיזוק ההרתעה ושימור חופש הפעולה הביטחוני והמדיני. פירוק ציר השלוחות: מניעת שיקום יכולותיהם הצבאיות של חיזבאללה, חמאס והארגונים הפרו-איראניים. הברית האסטרטגית: חיזוק שיתוף הפעולה הביטחוני והמודיעיני עם ארצות הברית, לצד הרחבת שיתופי הפעולה האזוריים. חוסן העורף והכלכלה: שיקום הצפון והדרום, חיזוק מערכות ההגנה, התשתיות הקריטיות והביטחון האנרגטי. הסכמות לאומיות: גיבוש פתרונות בסוגיות הגיוס, מערכת המשפט, ועדת החקירה לאירועי 7 באוקטובר ויחסי חלקי החברה.
לסיכום: למרות המשבר הפוליטי, ישראל קודמת לפוליטיקה
הבעיה המרכזית של איזנקוט היא שהוא עדיין לא הצליח להציג נוסחה שמחברת בין השאיפה להחליף את נתניהו לבין היכולת להקים ממשלה בעלת בסיס לאומי מוסכם. ממשלת מיעוט נשענת על תמיכה ערבית מבחוץ; ממשלת אחדות נתקלת במאבק על ראשות הממשלה; וממשלת חירום לאומית עדיין דורשת הסכמה פוליטית רחבה שטרם הושגה. בינתיים, אין הסכמה, אין שינוי שלטוני ואין כיוון ברור להקמת ממשלה. הגיעה העת להפסיק להתייחס להקמת ממשלה כאל משחק סכום אפס שבו ניצחונו של צד אחד מחייב את תבוסתו של האחר. ישראל זקוקה להנהגה שתדע לחבר בין ניסיון שלטוני, יכולת ביטחונית, אחריות כלכלית וגיבוי ציבורי רחב.
נתניהו צריך להוכיח שהוא מסוגל להושיט יד אמיתית לשותפות לאומית, ואיזנקוט צריך להוכיח שהאחריות הלאומית חשובה בעיניו יותר מהתעקשות על ראשות הממשלה והדחת נתניהו מהמערכת הפוליטית. גם בנט, ליברמן ולפיד צריכים להחליט האם הם מעוניינים להיות חלק מפתרון לאומי או להמשיך לנהל מאבק פוליטי שמטרתו המרכזית היא החלפת השלטון והרחקת נתניהו כפי שהצהירו רבות.
השורה התחתונה ברורה: בין ממשלת מיעוט הנשענת על המפלגות הערביות לבין ממשלת אחדות שהמחלוקת על ראשותה מעכבת את הקמתה, ישראל נדרשת כנראה לממשלת חירום לאומית. לא ממשלה שנועדה להציל מנהיג כזה או אחר, אלא ממשלה שנועדה להבטיח את ביטחון המדינה, את חוסנה הכלכלי ואת עתידה. האיומים הביטחוניים אינם ממתינים להסכמים קואליציוניים, איראן אינה ממתינה להכרעה פוליטית, והציבור הישראלי אינו יכול להרשות לעצמו עוד סיבוב של מאבקי כוח. הגיעה העת שמנהיגי ישראל יוכיחו כי כאשר ביטחון המדינה ועתידה מונחים על הכף - ישראל קודמת לפוליטיקה.