חבר הכנסת מייקל אורן מספר על האיש בבית הלבן שטרף את הקלפים

״אני באמצע משהו. לא יודע אם זו סערה, אבל זה בטח משהו״.

״יש הרבה דיסאינפורמציה שמסתובבת״.

״זה באמת קשה״.

״אנחנו בטוחים היום פחות מכפי שהיינו לפני חמש שנים״.

״אנחנו פחות בטוחים ממה שהיינו לפני חמש שנים. אני מתכוון, צריך שניים לטנגו. יש דברים שאנחנו עשינו, אבל כן…״.

---

״בוא ניקח את נאום קהיר", הוא אומר, "זה מסמך מהפכני. כמעט כפול באורכו מנאום ההשבעה של אובמה. יש לנו פה נשיא שהולך לקהיר, מדלג על ישראל, מה שלא היה נעים, אבל הדבר החשוב בנאום הוא שיש בו מרכיבים חיוניים הנוגעים לביטחון ישראל. כמובן הנושא הפלסטיני, אבל חשוב יותר הנושא האיראני שלו הוא מקדיש חלק ניכר מהנאום. יש שם שורה שהעורך שלי (עורך הספר - ש"ר) התקשר אלי כדי לומר לי עליה ש׳לא יכול להיות שזה בנאום׳. שלחתי לו את הטקסט. כתוב שם: ׳אף מדינה לא יכולה לבחור איזו אומה תחזיק בנשק גרעיני׳. עכשיו, דמיין שאתה בירושלים ואין לך מושג שזה מגיע… ואז יש גם את כל עניין זכותה של ישראל להתקיים, שאובמה קושר לשואה...״.

״כן, לזכותו של אובמה ייאמר שבשנים שלאחר מכן הוא חזר בו מהדברים הללו״.

״לא רק דיפלומטיה. מה עם לנהל שיחות עם איראן למשך שבעה חודשים מאחורי הגב שלנו ולנסות לחתום על עסקה רעה, רעה מאוד לביטחון שלנו? כן, אנחנו מעריכים מאוד את התמיכה ואת העזרה בכיפת ברזל, אבל אנחנו לא רק בעניין של כיפת ברזל, נכון? יש כאן הסכמה רחבה - לא רק נתניהו חושב כך - שההסכם עם איראן הוא רע. האם זה עושה אותנו בטוחים יותר או פחות?״.

טענה שנייה נגד אורן היא שאיננו מדייק בעובדות, או משום שלא בדק, או משום שלא היה בעניינים. זו טענה ששפירו השמיע, והשמיעו אחרים - אך חובת ההוכחה עליהם. אורן הוא היסטוריון שספריו הקודמים זכו לשבחים. אף אחד לא האשים אותו במריחה או ברשלנות, עד שהעז למתוח ביקורת על הנשיא אובמה. אם יש טעויות עובדתיות משמעותיות בספרו, מישהו צריך להציג אותן. עד עכשיו זה לא קרה.

אמריקה של אובמה, על פי פרשנותו של אורן, היא מדינה שאיננה רוצה להיות מנהיגה. ״היא עובדת עם בריתות שונות, עובדת עם מוסדות בינלאומיים. יש רק בעיה אחת שאמריקה צריכה להוביל את הפתרון לה, וזו הבעיה הפלסטינית״. למה דווקא אותה? ״לינקג׳ הוא עניין מרכזי כאן״. כלומר, ההנחה ש״הבעיה הפלסטינית מרכזית לפתרון בעיית המזרח התיכון״.

אורן, במאמרו ב״פוריין פוליסי״, קובע שאובמה הוא המנהיג המערבי השלישי בהיסטוריה המנסה להושיט יד לאסלאם. הראשון,לטענתו, היה נפוליאון בשנת 1798, אחריו וילהלם השני, ב־1898 ועכשיו אובמה. ״הוא מאמין שיש דבר כזה שנקרא ׳העולם המוסלמי׳, שזו בעצם תפיסת עולם אסלאמית, ושאתה יכול לדבר אליו ולהתאים את עצמך אליו. אתה יכול לנהל איתו דיאלוג, אתה יכול להתפייס איתו. זה הבסיס לנאום קהיר״.

״כן. אמריקה של היום היא כבר לא אמריקה שהכרתי פעם. אובמה הוא אינדיקציה לשינוי עמוק מאוד שמתרחש באמריקה״.

״אני לא נביא. אני מקווה שכך יהיה. זה אינטרס אמריקאי, לא רק אינטרס ישראלי. העולם מסתכל על הברית הזאת. הברית הזאת היא נייר לקמוס״.

״אני לא אומר ׳אותה בעיה׳. אני אומר שגם להם הייתה בעיה. כן, הייתה להם בעיה. אני חושב שהעובדה שהכימיה הייתה כפי שהייתה, כפי שהיא כיום, בין שני המנהיגים, לא עזרה בכלל. שמע, זה לא יצחק רבין וביל קלינטון, וזה לא שרון ובוש, או אולמרט ובוש. זה לא. באופן מוזר, זה דומה יותר לבן־גוריון ואייזנהאואר, או אפילו לבן־גוריון וקנדי. לאנשים לא תמיד יש הפרספקטיבה ההיסטורית הזאת, אבל כבר היו בעבר יחסים מתוחים, אם כי מעולם לא בכזו פומביות ובכזו עקביות״.

"לא היו לי שום אשליות ביחס לג׳יי סטריט. היו שתי סיבות שבגללן רציתי לתקשר איתו. קודם כל, כי הם מגדירים את עצמם כפרו־ישראלים. דבר שני, כי הרבה צעירים יהודים נמשכו אליהם, וזו הזדמנות אחרונה להתחבר איתם לפני שהם עוברים לארגונים קיצוניים יותר או נעלמים".

"דיברתי איתם על מדינה יהודית, ועל השאלה למה הדרישה להכרה פלסטינית במדינה יהודית היא הדרך היחידה להגיע לשלום. הם הבינו מה אני אומר להם. אני לא חושב שזה שינה את העמדות שלהם".

״לא. הם תחת הרבה לחץ בגלל תנועות החרם והדה־לגיטימציה, והם אימצו את העמדה הזאת של ׳לא נתמוך בחרם, אבל אנחנו פתוחים לדיון על זה׳. זה בערך איפה שהם היום״.

״איפה אתה רוצה שאני אתחיל? יש לך שעתיים? ישראל אומרת שהיא המדינה של העם היהודי. לא המדינה של העם היהודי־אורתודוקסי. אנחנו צריכים להיות מי שאנחנו מתיימרים להיות. היה לנו מזל, קיבלנו אהבה ללא תנאי מחלקים גדולים מהקהילות היהודיות הליברליות של אמריקה - ליברליות במובן של יהדות ליברלית. לא החזרנו להם באותו מטבע. אני יודע שאתה מסכים איתי בעניין הזה״.

״בדיוק. גם לישראלים אין מספיק מזה״.