"אם לא נהיה מוסריים לא נהיה": ריבלין מסיים שנה בבית הנשיא

בראיון נרחב מסביר הנשיא מדוע הוא מודאג מהמשבר ביחסים עם אמריקה, מבהיר שאין בו פחד מהקיצונים ומבטיח שימשיך בבניית גשרים של הידברות

בן כספית צילום: אלוני מור
הנשיא ראובן ריבלין
הנשיא ראובן ריבלין | צילום: אריק סולטאן
2
גלריה

הנשיא ראובן (רובי) ריבלין חלם כל חייו על הרגע שבו יושבע לתפקיד האזרח מספר 1 של מדינת היהודים, אבל לא תיאר לעצמו שבמקביל יהפוך למוקצה מחמת מיאוס, דווקא בקרב חלק מהקהל הביתי שלו. בשבועות האחרונים ריבלין מוצא עצמו מככב ברשת האינטרנט כשעל ראשו שתולה כאפייה. הדרך מכאן למדי אס־אס קצרה מאוד (תשאלו את רבין ז"ל). הימין הקיצוני משתלח בו בגסות, בארסיות ובבוטות השמורות רק לשמאלנים הזויים במיוחד.

ביום שני בבוקר החלה לרוץ בפייסבוק ידיעה מפוברקת, ולפיה ריבלין ביקר את משפחת דוואבשה, נפגעת בקבוק התבערה בכפר דומא, אבל לא ביקר אצל הוריה של אדל ביטון הקטנה, שנרצחה על ידי מיידי אבנים ערבים “כדי לא להכעיס את האוכלוסייה הערבית". הידיעה הייתה, כמובן, מצוצה מן האצבע.

כשנפצעה אדל ביטון ריבלין לא היה נשיא, וכשמתה מפצעיה, ביקר את משפחתה בלב השומרון ואמר שם דברים מרטיטים ונוקבים. הידיעה נלקחה מתוך דף פייסבוק סאטירי, אבל זה לא הפריע למתגוללי הימין להפיץ אותה משל הייתה אמת צרופה. שטף הגידופים והנאצות זרם בהתאם. ריבלין, נכון לעכשיו, הוא בוגד.


כנשיא, החליט ריבלין לבקר את משפחתו של כל קורבן טרור באשר הוא. אף נשיא לא עשה את זה לפניו. המשימה הזאת מוצאת אותו משייט ברחבי יהודה ושומרון על בסיס שבועי. הטקסטים שלו בביקורים האלה שאובים ממשנתו האידיאולוגית, שמעולם לא השתנתה, גם לא כשהאופנה הייתה אחרת וכשהרוח נשבה הפוך. “ציון כולה שלנו, צריך לבנות בארץ ישראל כולה", אומר הנשיא. ואחרי כל זה, באים המתלהמים והופכים אותו לאחיו החורג של גדעון לוי.

“אני אומר את האמת. יש אנשים שאם אתה אומר משהו שלא מתאים לדרישות שלהם, הם מיד הופכים אותך לאויב העם".

“המשותף להם הוא הסמכות שמצווה עליהם לפעול את פעולות הטירוף הללו. הדמות שמגיעה אליהם בלילה בחלום, ברוח הקודש או בקבלה, ונותנת להם הוראות. זה החוט המקשר היחיד. האמונה הבלתי מתפשרת שנצח ישראל לא ישקר ושבשביל זה צריך לרצוח".

ריבלין עוקב אחר האירועים מקרוב. כנשיא הוא מקיים מדי פעם בפעם פגישות עם ראשי מערכות הביטחון השונות, הוא בקשר עם השב"כ ועם מפכ"ל המשטרה והוא עקב, למשל, אחר הצתת כנסיית “הלחם והדגים" בצפון ואפילו ייעץ לחוקרים.

“הם מתוחכמים מאוד, חכמים מאוד, הם נזהרים קלה כחמורה, מתכננים פשעים מושלמים. הם לא פועלים במסגרות רחבות, אלא בתאים מצומצמים, ממדרים את עצמם, לא מלשינים, לא מדברים בחקירה, נחושים וממוקדים. כדי להתגבר עליהם אתה צריך להתייחס לטרור כמו לטרור. להפעיל את האמצעים שמופעלים נגד טרור. לא רק מעצרים מינהליים ולחץ פיזי מתון, אלא גם מערכות נוספות שמאפשרות לעקוב אחריהם".

“נורא. ביקרתי את המשפחה בבית החולים. ראיתי את הילד בן ה־4 שוכב שם עם כוויות בכל הגוף, חשבתי על הנכדים שלי, יש לי נכדים בגיל הזה. זעזוע נוראי. משפחה ישנה בביתה, בא אדם, פותח את החלון ומשליך פנימה בקבוק תבערה. הרצון הוא להפחיד, להבריח, להטיל אימה. הוא מקווה שהבית שהוא שורף מאוכלס באנשים ובמשפחה שנמה את שנתה. זו הצלחה מבחינתו. זה לא שונה ממה שחשתי כשביקרתי חברה שלי שעבדה במזכירות הליכוד - סבתא של אדל ביטון ז"ל. לנחם אותה על הנכדה הקטנה שלה שנרצחה בגלל מיידי אבנים ערבים. צריך להתייחס לכל אדם כאל אדם. זה הכל".

“אני לא רוצה להיכנס לפילוסופיה היהודית על עונש מוות. במסורת היהודית היו אפילו ערי מקלט. אנחנו אומרים, אל נקמות השם, הוא כבר ישיב את צריו ויכפר אדמת עמו. קודם כל, יש חוק. במקרים קיצוניים אפשר להטיל עונש מוות. החוק הזה קיים בישראל. אפשר לבוא ולחדד את החוק, למשל, למקרים מסוימים של רצח ילדים על ידי מחבלים. אבל כל הדברים האלה בטלים כשאתה מביא בחשבון שכשאתה אומר 'עונש מוות', זה גם לערבים וגם ליהודים. אני לא בטוח שנעמוד בזה. זו תסבוכת. עד היום הצלחנו להתמודד עם הטרור, אני לא בטוח שזה מה שיעזור. שאהיד הוא מושג של עיוות מחשבתי רציני. אדם שבא להתאבד, עונש מוות זה לא מה שישנה לו".

“בגלל זה אני כבר 15 שנה לא הולך למשחקים של בית"ר. צריך להגיד את הדברים בצורה חד־משמעית, הייתי אומר אותם בזמנו לדן מרידור, לאיווט ליברמן, לאהוד אולמר וגם לביבי נתניהו. היינו יושבים ביציע המערבי ובצד השני שומעים מה הם צועקים, והם היו אומרים: 'עזבו את אלה, הם חוליגנים'. הייתי אומר: 'חברים, החוליגנים האלה הולכים ומתרבים. הם באמת מאמינים במה שהם שרים'. פעם זה היה 'בן גוריון הורג אותנו', עכשיו זה הערבים. אני זוכר שכשהייתי ילד היינו אומרים שעדיף להפסיד ללגיון הירדני ולא להפועל ירושלים. אנחנו היינו המנודים".

“ברור. חד־משמעית. מה השאלה? בזמנו רציתי מאוד להביא את זאהי ארמלי לבית"ר. אגב, אם הייתי מצליח אני בטוח שהיו אוהבים אותו. הרי הוא היה מבקיע".

“גם את עלי עותמאן רציתי להביא. גם זה לא הלך. לצערי, ההקצנות, האינתיפאדות, כל הדברים האלה הביאו להקצנה גדולה בירושלים, באופן מופרע לחלוטין. נכנסים לבתי קפה, תופסים ערבים ומכים אותם כי הם ערבים".

“כל התבטאות לא אחראית, גם אם אתה אומר אותה מתוך כוונה פוליטית כלשהי, יכולה ללבות שנאה. על זה נאמר ‘חכמים, היזהרו בדבריכם'. בוודאי כשמדובר במנהיגים. שמחתי מאוד שראש הממשלה התנצל על הדברים. אני מעדיף שלא יתנצלו ושלא יגידו".

“אז תאר לעצמך שבבחירות בצרפת, נניח, היה הנשיא קורא בטלוויזיה ומזהיר את הצרפתים לרוץ להצביע כי היהודים נעים בכמויות גדולות לקלפי והם מצביעים למועמד השני. היינו אומרים שזה אנטישמי, אנטי־ליברלי, אנטי־דמוקרטי וגזעני. יש דברים חשובים יותר מהאינטרס הפוליטי".

ריבלין מתרגז. עמדתו הוצאה כנראה מהקשרה. “אני מאמין שחלוקת הארץ תגרום למלחמה. שלום ישכון כאן רק כשנחיה יחד בגבולות בטוחים. איך זה ייראה אם תהיה פדרציה או קונפדרציה עם ירדן, אני לא יודע. מדברים על שתי מדינות לשני עמים. נדמה לי שהפלסטינים לא יקבלו את זה במתכונת קלינטון. כמו שאנחנו לא קיבלנו את ההצעה של המלך עבדאללה, סבא של חוסיין, להקים אוטונומיה יהודית בין עתלית, חיפה ותל אביב. הפלסטינים לא יסכימו שישראל תהיה מדינה עם F16 ו־F15 וחמקנים ועצמאות ויחסים עם כל העולם, והם יהיו מוקפים במדינת ישראל ויצטרכו רישיון כדי לצאת לחו"ל. אבו מאזן לא יוכל למכור את זה לציבור שלו".

“הרי גם כאן כבר לא מאמינים. תראה מה קרה בעזה. יצאנו, וקיבלנו רקטות במקום. לציבור בישראל אין אמון ברעיון שתי המדינות וגם לציבור הפלסטיני אין. זו הסיבה לכך שאבו מאזן הולך עכשיו למערכת הבינלאומית. הוא מבין שאין לו אופציה אחרת. ולכן, אין מה לעשות, צריך להודות. האלטרנטיבה היחידה היא להתחיל, לאחר 150 שנות טרגדיה, לבנות יחסי אמון. שהפלסטינים יבינו שלא נורא לחיות עם היהודים. אפילו די טוב. לכן אני בעד שיקום מהיר של עזה, למשל".

“לא רק שאני בעד, אני מהיוזמים של הרעיון הזה. אני זוכר שאחרי ששת הימים, כל עמק חפר היה פועלים מעזה, הם היו המגדלים של כל הפרדסים בסביבה, דיברו עברית מצוינת. אנחנו חייבים לחיות בכלכלה אחת. לבנות אמון. זה חיוני, ואתה תראה איזה תקציב נקצה השנה לצמצום פערים בין יהודים לערבים בישראל. מאות מיליונים. ואני לוחץ ודוחף את זה בכל הכוח".

“ברור שהם ירצו. אבל אנחנו עוד לא שם. זה לא יקרה ביום אחד. אמון ייבנה לאט. הגשר שעליו ייבנה האמון הזה הוא יחסי יהודים וערבים בתוך ישראל. הפלסטינים יראו ויבינו. אם תמחיש את העובדה שטוב לערבים לחיות כאן, זה יחלחל. שיהיה ברור שילד ערבי בישראל גומר בית ספר ויכול ללכת לאוניברסיטה".

“לאט־לאט. כשהפלסטינים יראו את זה, הם יפנימו. וצריך להדגיש: דמוגרפית, זה קשה. אני לא אסכים לחיות במדינה שהיא לא יהודית, אבל גם לא אסכים לחיות במדינה שהיא לא דמוקרטית. ולכן נצטרך לפתור את הבעיה באמצעות קונפדרציה. לנו, ליהודים, אין ברירה אחרת. אין לנו לאן ללכת".

“כן. אגב, בזמנו אמרתי לשמיר שאני לא בטוח שמי שהביא את היוזמה הזאת מבין על מה הוא מדבר, אבל אני הייתי בעדה".

“כן".

“תמיד אמרתי לו שהסכם לונדון היה ההברקה הכי גדולה שלו".

“יכול להיות, או שיקימו לעצמם פרלמנט. העיקר שיהיה דבר אחד ברור: בין הירדן לים יהיה רק צבא אחד. אני מדבר על הנושא הזה עם כל מיני אישים בעולם. עם ביל קלינטון, עם קיסינג'ר, גם עם האפיפיור אני אדבר על זה. אתה מדבר עם אבו מאזן והוא מסביר שהוא לא אחראי על עזה, אבל ביהודה ושומרון הוא בעל הבית, ואז יש בחירות באוניברסיטת ביר זית וחמאס מנצח בגדול. הרי גם על הצעת אולמרט הוא לא השיב, כי כל ההצעות האלה לא יצליחו. אתה רואה איך אבו מאזן מתחמק. אנחנו מסתובבים סביב הזנב של עצמנו. צריך ליצור יחסי אמון אמיתיים, וכאן אין מעקפים, זה צריך לקרות שלב אחר שלב. תראה מה קורה מסביב בכאוס המטורף שנוצר כאן. פעם למדנו שהאויב של האויב שלי הוא חבר שלי. היום גם זה כבר לא תקף. איראן היא האויב של דאע"ש, וזה לא הופך אותם לחברים שלנו, כי הם כולם אחד נגד השני, ובסוף גם כולם נגדנו. חייבים להבין שכל בניית חומה תביא לפיתוח נשק תלול־מסלול".

“ישבתי אצל הקנצלרית מרקל בברלין ודיברנו על זה. היא הסבירה שלמרות החששות שלנו, יש סיכוי טוב לשכנע את האיראנים לוותר על הגרעין. התפיסה שלהם היא שדווקא הפתיחות למערב יכולה לתרום לזה. אני הסברתי לה מדוע אנחנו לא יכולים להשתתף במאמץ הזה, כי ההיסטוריה שלנו מאלצת אותנו לשמור על כל האופציות פתוחות מפני הטירוף האימפריאליסטי־איראני שמגיע עד תימן ולבנון. היא אמרה לי שקרוב לוודאי שהם יגיעו להבנה עם האיראנים, ושהם, הגרמנים, דואגים מאוד לישראל, אבל לא יכולים להיות נפרדים מאירופה ומאמריקה בעניין הזה. ואז היא שאלה אותי מה תעשה ישראל במקרה של הסכם".

“היא אמרה שהיא חייבת לספר את זה לאובמה וביקשה ממני רשות. אני אמרתי לה שהיא לא צריכה רשות ממני כדי לספר לאובמה סיפורים מהתנ"ך".

גם כאן, הנשיא ריבלין מדבר באנדרסטייטמנט ובונה על זה שהמבין יבין. נדמה לי שבנושא הזה הוא קצת תמים.

תגיות:
נשיא המדינה
/
ראובן ריבלין
פיקוד העורף לוגוהתרעות פיקוד העורף