התרגלנו להתייחס לירושלים בירת ישראל כאל מקרה מיוחד. בכל הניתוחים והפרשנויות המומחים טורחים לציין כי ירושלים ראויה להתייחסות שונה בגלל מעמדה הדתי והלאומי, אבל אם נבחן היטב את המתרחש בעיר הבירה, נגלה כי כל מה שקורה שם אינו אלא מיקרוקוסמוס של הסכסוך הערבי־יהודי ושל הסכסוך הפלסטיני־ישראלי מאז קום המדינה, ובעיקר מאז שנת 67'.
ראשית בהיבט העירוני והלאומי. עם כיבוש העיר בידי צה"ל במלחמת ששת הימים הכריזה מדינת ישראל על איחוד ירושלים. כל שכונותיה המזרחיות סופחו אל העיר, והסמכות המוניציפלית המלאה ניתנה לעיריית ירושלים. ואולם המציאות בשטח לא תאמה את הצהרות הממשלה והחלטותיה, והשכונות הערביות במזרח העיר נותרו עד היום אוטונומיה פלסטינית.
שנים ארוכות שלא בוצע בשכונות אלו שום פיתוח עירוני, גורמי האכיפה העירוניים נמנעו כמעט לחלוטין מכניסה אל השכונות, משטרת ישראל מיעטה מאוד, אם בכלל, לבצע פעולות שגרתיות בתוך שכונות אלו והסתפקה במעצרים ובסיכול פעולות בשיתוף השב"כ. כל תוכניות החינוך בבתי הספר במזרח ירושלים מבוססות על תוכנית הלימוד הפלסטינית בלבד, ותושבי שכונות אלו ניזונים מהתקשורת הפלסטינית בלבד; בדיוק כמו תושבי יהודה ושומרון הפלסטינים.
בהיבט המדיני, אומנם תושבי שכונות מזרח העיר נושאים תעודות זהות כחולות, אולם הם אינם אזרחים בעלי זכויות אלא בעלי מעמד תושבות בלבד. הם רואים באבו מאזן כיום ובערפאת בעבר מנהיג בלעדי. הם פונים אל הרשויות ברמאללה לפתרון בעיות, הם מתלוננים אצל חברי פרלמנט פלסטינים בעת צרה, ונאמנותם נתונה לחלוטין רק לרשות הפלסטינית. למעט פעילי חמאס, המחויבים, כמובן, אך ורק למפקדת הארגון בסוריה. ושוב, בדיוק כמו שאר תושבי יהודה ושומרון הפלסטינים.
בהיבט הביטחוני, התייחסותם של גורמי הביטחון במשך השנים אל תושבי מזרח ירושלים זהה להתייחסות אל תושבי השטחים. היקף הפח"ע המאורגן והעממי מקרב תושבי שכונות אלו נמצא בעלייה מתמדת בשנים האחרונות, כמו גם היקף העימותים האזרחיים ופיגועי הבודדים. כל תהליכי העבודה זהים בדיוק לאלו הננקטים מול תושבי השטחים.
לגבי הפתרון העתידי צריך להודות ולומר שאין למדינת ישראל, לאורך שנים, שום אסטרטגיה ארוכת טווח המלווה ביעדים ברורים בכל הקשור למזרח ירושלים. מאז איחוד העיר בשנת 67' לא קרה דבר. איש לא נתן דעתו לעתיד הרחוק, וכאילו "נתקענו" עם עצם בגרון שאיננו מצליחים לירוק ואיננו יכולים לבלוע. לא הועלתה שום תוכנית מדינית, ביטחונית או עירונית לטיפול ארוך טווח בסוגיית מזרח ירושלים. הממשלה עוסקת לאורך שנים בכיבוי שריפות ובהרגעת מהומות, בלי להידרש למענה כולל ואמיתי. בדיוק כפי שקורה מול שטחי איו"ש.
ההבדל היחיד הוא שהתושבים המזרח ירושלמים נושאים תעודת זהות ישראלית המאפשרת להם לנוע בארץ בחופשיות מלאה ולהיכנס לעבודה ללא אישורים וללא בקרה ביטחונית, ואילו תושבי השטחים נדרשים לעבור בידוק ביטחוני במחסומים ולקבל אישורי עבודה. גם נוהלי החקירה, המעצר והמשפט שונים. החוק הישראלי מקשה מאוד על ההתמודדות מול ישראלים, בשונה מהחוק הצבאי החל על תושבי השטחים.
התוצאה עגומה: שנים של הזנחה פיזית ותשתיתית, היעדר פתרונות מדיניים, חוסר יוזמה ותכנון, תסכול אזרחי הולך וגובר, מערכת חינוך פלסטינית המסיתה ללא הפסקה נגד הכיבוש הישראלי ויכולות משפטיות וסיכוליות מופחתות מול שכונות מערב העיר. כל אלו יוצרים סיכון ביטחוני גדול, ההולך ומחמיר בכל שנה, ושאת אותותיו אנו מזהים בעלייה מתמדת בהיקף האירועים והפיגועים.
התוצאה הצפויה והידועה מראש היא זו המתחוללת בימים אלו בירושלים ובשאר המדינה. החלטות הקבינט על חסימת השכונות ויצירת חיץ פיזי ומחסומים יוצרות לראשונה מאז 67' חלוקה ברורה של העיר בהתאם לגבולות ההם. לאחר המהלך הזה לא יהיה אפשר עוד להתעלם מהמצב או מהצורך להחליט לתת מענה אסטרטגי ארוך טווח לסוגיית מזרח ירושלים ואולי לעניין הפלסטיני כולו. ויפה שעה אחת קודם.
הכותב היה ראש מטה ראש השב"כ