הזעזוע, האבל והכאב מחברים עכשיו את העולם החופשי. כמו ב־11 בספטמבר - העולם נחלק באופן טבעי בין אלה שנפגעו מהטרור ומרגישים שותפות בכאב, לבין אלה ששותפים - בפועל או בהזדהות - עם המלחמה שהוכרזה על העולם החופשי. למי שהיה לו ספק אשר לסיבות המתקפה, הרי שהודעת דאעש לא השאירה מקום לספק. הטרור האכזרי הזה מבטא את המלחמה שהכריז העולם האסלמיסטי הקיצוני והטרוריסטי על המערב, תרבותו, ערכיו ואמונותיו, הדתיות והתרבותיות.
אבל השותפות עכשיו אינה יכולה להסתפק בכאב משותף בלבד – היא צריכה לעבור למלחמה משותפת ללא פשרות. נוצרים, יהודים ומוסלמים מתונים חייבים להילחם עכשיו יחד. כל אחד צריך לבחור אם הוא בצד של הטרור - על ארגוניו, שמותיו ופעולותיו - או שהוא בצד שנלחם בו. אין באמצע.
תמיד אמרתי שהמסר במאבק בטרור הוא שאין סיבה מוצדקת לטרור. קל וחומר כאן. כשמבינים את המניעים חייבים גם להבין שהפיגוע הזה אינו אחרון בסדרה, ושאלה שחולמים ופועלים להשליט את דתם האסלמית הקיצונית בכוח לא יפסיקו עד שינצחו אותנו או שייעצרו בידינו. ולכן, מי שנדמה לו שהעניין מתחיל ונגמר בסוריה חייב להבין - המאבק הוא לא רק על מה יהיה בסוריה אלא על העולם כולו.
לכן גם פתרונות מקומיים לא יעזרו, בטח לא לטווח ארוך. זה הזמן לעבור ממגננה למתקפה מסיבית עם מטרה אחת ברורה - לעקור את מחוללי הטרור מהשורש ולחסל אותם. זאת ההנחיה שהכוחות הבינלאומיים צריכים לקבל, זה הגיבוי שהם צריכים לקבל. זאת המלחמה שאולי העולם לא רצה לנהל - אבל חייב לנהל אותה עכשיו.
ישראל היא שותפה טבעית במאבק הזה משום שאנחנו נהיה תמיד בצד של העולם החופשי הנלחם בטרור. ישראל צריכה היום לתמוך במאבק הבינלאומי בטרור ולהעמיד את יכולותיה המודיעיניות והאחרות (שנלמדו לצערינו לאורך שנים ארוכות). לא רק משום שאנחנו קורבנותיו ומטרותיו אלא כי אלה ערכינו וערכי העולם החופשי, שעליהם יצאנו להגן.