כנסת ישראל יכולה להיות מקום מאוד ציני, פופוליסטי ולעתים אכזרי, אך למרות זאת, היום (שלישי), כמעט ולא נשארה עין אחת יבשה במליאה, לאחר שחבר הכנסת מיקי רוזנטל ("המחנה הציוני") סיפר בגילוי לב על היותו נכה וחולה פוליו, או כמו שהוא מעדיף להיקרא: "אדם עם בעיות".

ח"כ רוזנטל עלה על הדוכן במסגרת תיקון לחוק חובת המכרזים, שנועד לתת ייצוג הולם לאנשים עם מוגבליות וכחלק מיום מיוחד בכנסת לרגל היום הבינלאומי לזכויות של אנשים עם מוגבלויות. הוא סיפר על הזיכרונות הראשונים בחייו, כילד נכה שהוריו סחבו אותו על ידיו, ועד לימים בהם התעקש לשחק כדורגל עם חבריו, ואף סיים ריצת 800 מטרים, בה הגיע למקום האחרון, אך הרגיש כמנצח.




במהלך הדברים, אמר רוזנטל: "אני נכה. בדרך כלל איני נוהג לדבר על עצמי מעל דוכן הכנסת, אלא על נושאים עקרוניים, על סוגיות שמעסיקות את החברה הישראלית, על עוולות שהחברה שלנו עושה וזועקות לשמים. לעתים אני זועק את זעקתם של החלשים, הנפגעים, המקופחים, אבל אף פעם זה לא אישי. אני מרשה לעצמי לדבר על עצמי בשל היום המיוחד שאנחנו מציינים היום - היום הבינלאומי לזכויות של אנשים עם מוגבלויות. פשוט אין דרך טובה יותר להסביר את העניין מאשר לספר את הסיפור שלי.
 

"אני נכה. כלומר, פעם קראו לי נכה. היום לא מקובל יותר לומר נכה, אומרים איש עם מוגבלויות. אני מעדיף איש עם בעיות, כי כולנו בני אנוש ולכולנו יש בעיות. מושלמים יש רק באגדות או בפרסומות. לבני אדם יש בעיות. יש כאלה שהבעיות שלהם גלויות ונראות, ויש כאלה שנושאים את המוגבלות בתוכם פנימה. יש אנשים עם בעיות קטנות וישנן כאלה עם בעיות גדולות. בני אדם הם מוגבלים, כדאי לזכור את זה וכך להתייחס לכל מי שנברא בצלם.


"הנכות שלי מקורה במחלת הפוליו. הייתי זאטוט כשחליתי, במשך חודשים רבים הייתי משותק בחצי גוף. התמונה הראשונה הזכורה לי מילדותי היא את הורי נושאים אותי על כפיים, כי לעמוד לא יכולתי, בטח לא ללכת. כשחלפה המגיפה, נותרתי עם רגל פגומה מאוד, קצרה ב-3 סנטימטר מרעותה ופגיעה עצבית קשה. הייתי ילד צולע. ילד נכה. הכל היה קשה לי. ללכת, לרוץ, לשחק תופסת. כשהילדים היו משחקים כדורגל בשכונה, אותי היו מעמידים בשער. לא נעלבתי כי רציתי לשחק כדורגל כמו כולם ועם כולם, אבל בגלל המגבלה לא יכולתי להיות כמו כולם.


"המורה להתעמלות אמרה: 'אצלי אין אפליות', בזכותה זהו היום המאושר בחיי"

רוזנטל המשיך וסיפר: "גם היו לי חברים שדאגו לי, דאגו לשתף אותי, דאגו למסור לי את הכדור, דאגו שאפילו אבקיע גול. וזה בדיוק מה שנחוץ למוגבלים. לא לעשות להם טובות, לא לרחם עליהם - אלא לראות אותם כבני אדם וכך להתייחס אליהם. זהו. זה כל הסיפור. לא לחשוש מנכים, לא לפחד משונים – פשוט להתייחס לכל בני האדם כבני אדם. היו כמובן גם ילדים שהציקו לי בילדותי ולעגו לי כמו שילדים לעתים עושים, אבל היו גם אחרים שבזכותם אני עומד פה ומסתכל אחורה אל חיי בגאווה גדולה ובזכותם דילגתי על המוגבלות שלי והגעתי לאן שהגעתי. בגלל שכף רגלי השמאלית שונה בגודלה - נזקקתי לשני זוגות נעליים, לרגל הבריאה מספר אחד, לרגל הפגועה מספר אחר, קטן יותר. זוג נעליים אז היה מותרות – ולא יכלו לקנות לי שני זוגות. אני זוכר את המורה להתעמלות שאמרה, אצלי לא תהיה אפליה, כולם ישתתפו, כולם ירוצו.

ביוזמתה היא לקחה את הנעל הקטנה - שהייתה גדולה על הרגל החולה - ודאגה להגביה אותה ואף תפרה והצרה. היום הזה הפך ליום מיוחד בחיי. הצלחתי בעידודה ובעזרתה של המורה לסיים ריצה של 800 מטר. הגעתי אחרון – אבל הגעתי.


מאז נשבעתי שאני ארוץ קדימה ולא אוותר. אני זוכר שהצבא לא רצה לגייס אותי. לא ויתרתי, המתנתי לדדו שהיה אז רמטכ"ל ליד הקריה ואמרתי לו – אני נכה אבל לא יעזור לך, אני אהיה חייל. וכך היה.


"מי שמכיר אותי מכיר, ומי שלא שיידע. אני איש עם מגבלות ועם כאב. הרבה פעמים אני אתכם – אבל לא תמיד אני נמצא. עברתי 5 ניתוחים בגפיים ובגב, אני נוטל טונות של תרופות כדי להתגבר על כאבי תופת – אבל כל פעם שאני חושב לוותר, אני נזכר באלה שפשוט התייחסו אלי כאחד האדם, פשוט מיקי. ואני, בגללם, הבטחתי לעצמי שלא אוותר. כל אחד ואחת מכם יכול להבטיח עתיד טוב יותר לאדם עם בעיות, אם רק יתייחס אליו כבן-אדם".

לאחר שירד מהדוכן, זכה לחיבוקים ונשיקות מכל חברי הכנסת שהיו במליאה. מי שהתקשתה מעט לדבר אחריו היתה יריבתו הפוליטית, אך שותפתו למאבק, ח"כ שולי מועלם רפאלי, שאמרה: "המקום הזה הפך טוב יותר בזכות הסיפור שלך. תודה על כך"