אי אז בשנת 1936 ברמת השרון צפה ילד בן 10 עם אמו בסרט הריגול הגרמני "פרויליין דוקטור" (גברת דוקטור) על המרגלת המיתולוגית מאטה הארי, ולבו הלך שבי אחריה. “כשאהיה גדול, ארצה להיות כמוה", אמר לאמו בעיניים נוצצות. הילד דאז, שרבים מחשיבים אותו כמרגל מס' אחת של ישראל, תואר מוגזם לדעתו, הוא רפי איתן, בכיר קהיליית המודיעין לשעבר, שחגג ברביעי השבוע את יום הולדתו ה–90.



"רק בעל יצר הרפתקנות יכול לעסוק בריגול, וזה מה שמצאתי אצל רוב האנשים שהפעלתי במרוצת השנים", הוא אומר. “עד היום בכל מה שאני עושה אני הרפתקן פורץ מחסומים, אם כי פרקטי. כלומר, יש לי דחף מסוים, אבל אני לא נותן לו לשלוט בי".



לכבוד יום ההולדת של ההרפתקן איתן, שבמרום גילו הוא חד וצלול כבדולח, אנחנו יוצאים עמו למסע בתחנות חייו - אישים, מקומות, אירועים, פרשיות - לא לפי סדר הזמנים, גם לא בסדר נושאי, אלא דווקא לפי סדר א"ב מתעתע. “אני אוהב אתגרים", אומר איתן בקולו הרך, וזיק שובבות ניבט מבעד למשקפיו העבים.



**



אולמרט אהוד - "לפי ניסיוני, כמי ששירת בממשלתו, הוא היה ראש הממשלה הטוב ביותר, הענייני ביותר והבקיא ביותר בפרטים מכל ראשי הממשלה בישראל, שפרט ללוי אשכול ולגולדה מאיר, הכרתי את כולם ועבדתי איתם. לא נכנסתי לקרביים של ההאשמות נגדו, אבל נראה לי שרוב הדברים המיוחסים לו הם זוטות, שהרבה פוליטיקאים בישראל לא נמנעו משכמותן".



אייכמן אדולף - "הייתי ראש החוליה של המוסד שלכדה אותו בבואנוס איירס. היה זה צבי מלחין שתפס אותו ותוך כדי התגוששות איתו הם נפלו לתעלה בצד הדרך. תוך עשר שניות תפסתי את אייכמן בראש, משה תבור אחז אותו ברגליים ובכוחות משותפים גררנו אותו למכונית שלנו. בה, בעוד ראשו של אייכמן על ברכי, חיפשתי ומצאתי את הצלקות על גופו, אחת ביד ואחת בבטן, שעליהן ידענו מהתיק שלו באס־אס. לאחר שצבי אהרוני אמר לו בגרמנית - ‘אם חייך יקרים לך, שב בשקט', הוא לא התנגד.



"באותו רגע חשבתי איך אנחנו, חיילים של העם היהודי, מחזיקים בצורר. אפילו לשנייה לא עלתה בי מחשבה לפגוע בו. זכרתי את הוראת בן–גוריון להביא אותו למשפט בישראל. הבנו את המשמעות ההיסטורית של דבריו".



אדולף אייכמן במשפטו. צילום: ארכיון התמונות הלאומי
אדולף אייכמן במשפטו. צילום: ארכיון התמונות הלאומי



איראן - "כשהייתי בממשלה, התנגדתי באופן עיקש לתקיפה באיראן. אפילו שכנעתי את אהוד ברק, שתמך בתקיפה, כי אני צודק. הבנתי שהאיראנים הקימו את המערכת הגרעינית שלהם כך שהם חסינים, אולי לא במאה אחוז, מתקיפה אווירית. מה שנשאר זו תקיפה על ידי כוח קרקעי. את זה מסוגלים לעשות האמריקאים, ואנחנו - לא. אם יהיה לאיראן נשק גרעיני, המלחמה נגדה צריכה להיות מדינית. השאלה היא איך. יש אומרים שלו ביבי נתניהו היה מנהל אותה פחות באופן פומבי, אלא רק מתחת לשולחן, הוא היה מצליח יותר. ועוד מילה - אין לי ספק בכך שיגיע יום שבו העם האיראני יתפוס את השלטון בטהרן. כשייגמר שלטון האייתוללות, תיפתר הבעיה של איראן הגרעינית".



אלון יגאל - "מפקד הפלמ"ח, איש בעל חזון ויצירתי ממדרגה ראשונה, שהערצתי אותו. הייתי לצדו באי אלה קומזיצים סביב המדורה וראיתי בו את מי שסימל את גבורת ישראל. כמי ששירת תחתיו, אני יכול לומר לזכותו שמבין המפקדים הוא תמיד ירד לשטח וחש את הלוחמים מקרוב. אם מדברים כיום על סיירת מטכ"ל, בנגב הנצור הקמתי בהוראתו של אלון סיירת, שהייתה הראשונה מסוגה בצה"ל".



**


בן–גוריון דוד - "את בן–גוריון הכרתי כשהייתי בן 16. כתלמיד בית הספר החקלאי בגבעת השלושה התמחיתי בין היתר בצמחי נוי. אחד התלמידים שלמדו איתי היה שכן של בן–גוריון בשדרות קרן קיימת. פולה ביקשה ממנו שיעזור לה בתחזוקת הגינה. אותו תלמיד הציע לי שנעשה את העבודה יחד בסופי שבוע. כך במשך קרוב לשנתיים היינו באים לשם פעמיים בחודש ומטפלים בגינה. פולה אירחה אותנו מספר פעמים לארוחות בוקר עם בן–גוריון, שכללו בעיקר חביתה וסלט, שהיא הכינה בעצמה.



“כעבור שנים, כשהייתי בשירות הביטחון, בן–גוריון זימן אותי לא אחת לפגישות שבהן רצה לעמוד על האווירה בשירות. לשבחו ייאמר שהוא דיבר עם כל אחד מאיתנו בגובה העיניים. וכשהוא התפטר מהממשלה ב–53', הוטל עלי לטפל בלוגיסטיקה של המעבר שלו. ואז, כשכבר הייתי ראש יחידה מרכזית של מבצעים בשירות הביטחון, הייתי מעין שירות ההובלות שלו, כשמספר פעמים הסעתי אותו בעצמי. בשיחות בנסיעות אלה הוא גילה עניין רב בנושאים חקלאיים".



בן גוריון. צילום: פאול גולדמן, לע"מ
בן גוריון. צילום: פאול גולדמן, לע"מ



**


"גיל" - "מפלגת הגמלאים, שעם שישה חברים נוספים ייצגתי אותה בכנסת ה–17 והיא רצה לבחירות על בסיס מפלגת מדף של נאוה ארד. מקימי ‘גיל' סיכמו עם אריאל שרון לקראת הבחירות על שני מקומות ריאליים לגמלאים ברשימת קדימה. בעודי עסוק בקובה, זה בכלל לא היה בתוכניות שלי להיות ביניהם. ההמשך ידוע - אריק חטף ‘סטרוק', שממנו לא קם, ואולמרט שבא במקומו הציב ברשימת קדימה את נציגי הגמלאים במקומות בכלל לא ריאליים. אז, כשהצעתי להם לרוץ לבד, בלי קדימה, הם אמרו לי - ‘אם אתה מוכן לעמוד בראשנו, נרוץ לבד'. הלכתי איתם בתנאי שאם נקבל רק שני מנדטים, אפנה את מקומי בכנסת תוך שישה חודשים. זאת, מפני שידעתי כי להיות חבר כנסת בלבד זה דבר משעמם, בעוד שאני רציתי תמיד אקשן. קיבלנו יותר משניים ונכנסתי לממשלה. אם תשאל אותי, על רקע הארכת תוחלת החיים עד כדי קרוב למאה שנה, יש מקום גם כעת למפלגת גמלאים שתייצג את האזרחים הוותיקים. הרי זאת השיטה בארץ. אם אין לך כוח פוליטי, אתה לא קיים".



הייטק - "הייתי מעורב לפני 15 שנה בקרן של משקיעים בהייטק. אני חושב שהיינו הראשונים בעולם שפיתחו מסך בטלפונים הסלולריים באמצעות מגע האצבעות. מי שרכבה על הגל אחרינו בנושא הזה הייתה חברת אפל. ייאמר שלא הגענו למקצוענות ראויה בתחום. כיום, הנגיעה שלי בהייטק היא בעיקר דרך נושאים חקלאיים מתקדמים כמו... גידול שרימפס.



“כעת, כיו"ר המועצה הלאומית המייעצת להשבת הרכוש ממזרח אירופה וממדינות ערב, פעלתי לכך שאנחנו מקימים מערכת משותפת עם ממשלת פולין על מנת להיכנס לנושאים חדשניים בישראל, שיוכלו לעזור גם לתעשייה הפולנית, ו־50% מהרווח שייווצר ילך להשבת הרכוש".



הכנסת - "כיהנתי בכנסת ה–17. כשפרס החל לכהן כנשיא, החלפתי אותו כזקן חברי הכנסת. ייאמר שלו הייתי צריך להיות רק חבר כנסת, הייתי מתפטר, כי אני ביצועיסט שאוהב פעילות. ככזה, ייזום אינסופי של הצעות חוק, כפי שעושים חברי כנסת כיום לא היה מספק אותי. למזלי, לאורך כהונתי בכנסת, כמעט שלוש שנים, כיהנתי כשר, אם כי לא הצלחתי בכל. לדוגמה, רציתי להעביר חוק ולפיו כל אדם מעל 70, או לפחות 75, שאין לו פנסיה, וכאלה יש הרבה, כולל אמנים, יקבל ביטוח לאומי בגובה שכר המינימום. בעיני זה היה כישלון, שלא הצלחתי להעביר חוק כזה".



הראל איסר - "עד היום הן המוסד הן שירות הביטחון הכללי הם כטביעת כפות הרגליים של איסר הראל, שהקים אותם. עם זאת, ככל שהיה חכם ואמיץ, כן היו לו חסרונות. למשל, הוא פעל הרבה מאוד בהתאם לתחושות הבטן שלו ולא בהתאם לניתוח מדעי. אותן תחושות הביאו אותו בסופו של דבר להתנגשות בלתי נמנעת עם בן–גוריון בעקבות פרשת המדענים הגרמנים במצרים, שהביאה לפרישתו. ייאמר לזכותו, שכלפי פקודיו, כולל אותי, הוא התגלה כאדם אציל נפש".



**


זאבי רחבעם (גנדי) - "גנדי היה חבר שלי מאז שלמדנו יחד באותה כיתה בבית הספר החקלאי בגבעת השלושה, אבל כמו יוצאי פלמ"ח אחרים אני מתנגד להנצחה שמנסים לארגן לו בשער הגיא. אם קוראים למקום מסוים על שם מי שאין לו נגיעה אליו, מעוותים את ההיסטוריה. גנדי נלחם בתש"ח מהצפון עד הדרום, בעוד שבשער הגיא נלחמו מלווי השיירות ופורצי הדרך לירושלים; לא הוא. במקום זאת נכון לקרוא לארץ המרדפים על שמו, שם שיישאר לדורות. מי שחושב שממשלה אחרת תשאיר את שמו בשער הגיא, טועה. איך בדיוק יקראו למקום, את זה אני משאיר לשיקולו של חיים גורי. אגב, ההאשמות שיוחסו באחרונה לגנדי לא מפחיתות מתרומתו הרבה לביטחון ישראל ולמורשת הקרב".



רחבעם (גנדי) זאבי. צילום: פלאש 90
רחבעם (גנדי) זאבי. צילום: פלאש 90



זִקנה - "כן, אני בן 90, רק לא להגיד את זה בקול רם, כי הוא ישמע למעלה. מבחינת פעילות אני עדיין לא מרגיש את הזקנה, אבל מבחינה פיזית אני מרגיש את זה למרות שאני צועד בהליכון כל בוקר 30 דקות ועושה התעמלות. הזיכרון שלי עדיין מצוין. אבל הגוף פחות בעל יכולת".



**


חילופי שטחים - "אני בעד הפרדה חד–צדדית מהפלסטינים. זאת האפשרות היחידה להגיע להסדר איתם ואחר כך בסופו של יום אולי לשלום. עלינו להישאר בגושי ההתיישבות, שבסך הכל תופסים כ־4% מהשטח ביהודה ושומרון. בתמורה לגושים אלה עלינו לתת להם מעבר בטוח בין עזה ליהודה ושומרון וגם שימוש חופשי בנמל חיפה. כמו כן, אפשר להעביר אליהם את אום אל־פחם וסביבותיה, כפי שאביגדור ליברמן מציע. אם התושבים שם לא ירצו, לא יעבירו אותם בכוח".



**


טמפלרים בשרונה - "לאחר שהתגלו מוראות השואה ונחשפה עובדת השתייכותם של הטמפלרים למפלגה הנאצית, כדי להרתיע אותם, אני וחבר שלי, יהודה אוריון, שגם הוא מגיע ל–90, חיסלנו שניים מהם באופן אקראי ביריות של אקדח וזאת על פי החלטת ההנהגה העליונה של המדינה בדרך. כמי שהשתתף אחר כך בקרבות, מהם במידה מסוימת פנים אל פנים, כנראה גרמתי למותם של עוד אנשים, אבל לא כפי שקרה לשני הטמפלרים. שאלות של מוסר? הייתי נאמן ולויאלי להחלטות ההנהגה של אז, גם אם היא טעתה.



“אישית, לא הייתי תמיד בעד חיסולים. את בעיית המדענים הגרמנים, שפעלו במצרים, הצלחנו לפתור בלי לחסל אותם, כפי שחשבתי שצריך להיות. בשביל מה לחסל? כדי לייצר את גרמניה כאויבת? למרות זאת, לו הייתה ניתנת הוראה אחרת מגבוה, הייתי פועל לפיה".



**


כימיקלים לישראל - “ב–86' כיו"ר מועצת המנהלים זה היה מקום העבודה האזרחי הראשון שלי לאחר כל שנותי במערכת הביטחון. את מימוש מטרות החברה עשיתי תוך כדי יצירת שותפות עם חברה מקבילה בצ'ילי. אני מודע לדיבורים כיום על ‘תרומת' החברה לזיהום מפרץ חיפה. בתקופתי היה שם לחברה מפעל מזהם אחד וכבר אז התחלנו להעביר אותו לנגב".



**


כפר ורדים - “כשיצחק רבין הכריז ב–94' על נכונותו להיכנס למשא ומתן על רמת הגולן, שאלנו את עצמנו אם במקרה של פינוי לאן תעבור בתנו, יעל, חברת קיבוץ אורטל. חיפשנו בשבילה מקום אחר בצפון ומצאנו בכפר ורדים חלקת קרקע שבה יכולנו לבנות שתי יחידות דיור. אחת לה, אחת לנו, כדי שיהיה לנו מקום כשנגיע לגיל זקנה. הגולן לא פונה, יעל נשארה בקיבוץ, ואילו אנחנו מגיעים הרבה פחות לכפר, לאחר שכיום רק מרים נוהגת ואני - כמעט שלא" (מרים, רעייתו, בהערת ביניים: “לרפי יש עדיין רשיון נהיגה, אבל אף אחד כבר לא מוכן לנסוע איתו...").



**


מועצה מדעית להארכת חיי אדם - "בכך עזרתי מבחינה ארגונית לד"ר איליה סטמבלר מאוניברסיטת בר–אילן. אנחנו מנסים לפתח בנושא הזה טקטיקה ואסטרטגיה איך להביא לכך שישראל תהיה אחת המדינות המובילות בעולם באיכות חיים. הכוונה היא שעד הרגע האחרון לחייהם, בתקווה שיזכו לאריכות ימים, יהיו במלוא כושרם, גם הפיזי, אם אפשר, וגם הרוחני".



מחדל הדיור - "אחת השגיאות של שר האוצר כיום, משה כחלון, היא שהוא מטפל במחירי הדירות בתל אביב בעוד שעליו לדאוג לכך שלא יהיה אף אדם בארץ הזאת בלי דירה.



"כלומר, יש לטפל באופן פרטני בזכאים ובנזקקים. הדבר בר ביצוע ודירה לזכאי לא צריכה לעלות יותר מ–600 אלף שקל, שזה מחיר הבנייה ושאת מחיר הקרקע ישלם בכמה מאות שקלים בחודש לאורך כ־20 שנה, וזאת בתנאי שלא יוכל למכור את הדירה במשך 15 שנה. אמרתי לכחלון את דעתי עוד לפני שנכנס לתפקידו".



מלכיה - "הקרב בגליל העליון, במלחמת העצמאות, שבהיותי שם סגנו של אסף שמחוני נפצעתי בו קשה, כשפגז של מרגמה צרפתי של 52 מילימטר התפוצץ לידי, מה שעלול לקרות במלחמה. למזלי, מכל הרסיסים שפגעו בי, אף רסיס לא היה קריטי, אם כי הצלקות נשארו (מראה - יב"א). בגלל האש הבלתי פוסקת השאירו אותי בשטח. מרים שואלת אותי עד היום איך הייתי נוהג עם חיילים פצועים. אין לי מושג אם הייתי יוצא מהעניין בחיים אלמלא ידידי מבית הספר החקלאי בגבעת השלושה, ינון עזרוני, לימים קצין חימוש ראשי, שבזכותו אני חי. הוא העמיס אותי על כתפיו החסונות וכך הביא אותי בשלום לנקודת האיסוף".



מרים–של–רפי - "רעייתי המסורה (צעירה מרפי בשש שנים - יב"א). בשנות ה־50 היא הייתה נשואה ליאיר פלד, מפקד סיירת צנחנים, שנרצח על ידי בדואים בנגב. כשנישאנו, אימצתי את בתם, יעל, פסיכולוגית במקצועה. יש לנו שני בנים משותפים: שרון, מוזיקאי, ויובל, ארכיטקט בהשכלתו, שמאז היותי שר הוא מנכ"ל הרכוש של משפחת איתן. בסך הכל יש לנו שבעה נכדים".



**


נון–קונפורמיסט - "אני נון–קונפורמיסט בדם. ככזה, אני בודק כל דבר בבחינת איפכא מסתברא ובוחן היטב מניין צומחות הרגליים. מטבעי, אני לא לוקח דברים כמובנים מאליהם".



נתניהו בנימין - "בנימין נתניהו איננו ראש הממשלה האידיאלי, אבל ברגע הזה אינני רואה מישהו שמסוגל להחליף אותו. לצערי, הצורך שלו בהישרדות בתפקיד ראש הממשלה והפוליטיקה הקטנה, שבה הוא עוסק בשבילה באופן מתמיד, לא מאפשרים לו להיות פוליטיקאי גדול, מה שהוא מסוגל היה להיות".



**


סרן אלכסנדר (אבנר) ישראל - "קצין חיל האוויר (חיל הים, לפי פרסומים אחרים, אבל איתן איתן בהגדרתו - יב"א) שהעביר לשגרירות מצרים ברומא שורה של מסמכים מסווגים והציע שם להעביר באופן שוטף אינפורמציה על חיל האוויר הישראלי. כשזה נודע לאיסר הראל, הוא החליט להביא אותו למשפט בארץ ולשם זה שלח אותי לרומא ב–54' כמפקד המבצע. זה היה מבצע מתגלגל, שבסופו לכדנו את המרגל בפריז (באמצעות נערת פיתוי - יב"א), שם הועלה על מטוס ‘דקוטה' של חיל האוויר, שלא היה בו חימום פנימי. לאחר שקפא למוות בטיסה, הגיע לארץ כגופה, ואיסר הראל הורה לזרוק אותה לים. בחלק הזה של המבצע כבר לא הייתי".



**


פולארד ג'ונתן - "נאלצתי להפעיל את פולארד כראש הלק"ם, הלשכה לקשרי מידע במשרד הביטחון, למרות שהתנגדתי לפעילות שלנו בארצות הברית. בסך הכל פגשתי אותו פעם בפריז ופעם בבית החולים בילינסון, כשהייתי מאושפז שם. כשהאמריקאים היו בעקבותיו בוושינגטון, לא הייתה לי ברירה אלא לתת הוראה לא להכניס אותו לשגרירות הישראלית. במשך הזמן ניסיתי לפעול לשחרורו, כולל פגישה בארץ עם הנשיא ג'ורג' בוש הבן, שלא עזרה.



"כל השנים הרגשתי אחראי, אך לא אשם במאסרו הממושך. במקרה של כישלון, המפקד חייב לקחת על עצמו את האחריות. אגב, פולארד לא היה הכישלון היחיד שלי. בהיותם תחת הפיקוד שלי כמה סוכנים ערבים נתלו במדינות ערב".



פולארד, אחרי שחרורו. צילום: רויטרס
פולארד, אחרי שחרורו. צילום: רויטרס



פיסול - "אם אתה רואה את ביתי (באפקה - יב"א) מלא בפסלים, אני יצרתי אותם. זאת הדרך שלי לפרוק את האנרגיה שנמצאת בתוכי. הגעתי לכך מתוך תחרות. כשהחבר שלי, צבי מלחין (שותפו ללכידת אייכמן - יב"א), התחיל פתאום לצייר, אמרתי לו שאם כך, אז אני אפסל, ועד היום אני מתמיד בעניין כתחביב".



פרס שמעון - "לאחר לימודי באוניברסיטה, ציטטתי בפני איסר הראל את שפינוזה, שאלוהים - אילו לא היה, צריך היה להמציא אותו. כך שמעון פרס. אילו לא היה, צריך היה להמציא אותו. פרס, למעשה, באגו ובדחפים שלו ללא מעצור בנה את היש מאין הן במערכת הגרעינית, הן בתעשייה הצבאית והאווירית. ב–1959, כשהייתי ראש אגף המבצעים של המוסד ושל שירות הביטחון הכללי, שמעון פרס פנה אלי כסגן שר הביטחון בדרישה לכמה דברים. לשם כך הייתי זקוק לאישור של איסר הראל, והוא אמר: ‘שמעון פרס, תיזהר ממנו!', ומדוע להיזהר? כי לא תמיד אמר את האמת...".



**


קסטרו פידל - "הגענו לקובה לאחר שהקובנים קיבלו המלצה ממומחים בברית המועצות של אז ולפיה אם הם רוצים טיפול רציני בהדרים שלהם, שייקחו ישראלים. אז במקרה לגמרי אריה גיסין, שהיה איתי בפלמ"ח, פגש בקוקטייל בבוגוטה, בירת קולומביה, את השגריר הקובני, שהזמין אותו להוואנה. כשנוצרה אפשרות לפעילות ישראלית שם, הוא פנה אלי ולשלושה שותפים נוספים. נסענו לקובה ב–90', כשהייתי בדיוק לאחר ניהול כימיקלים לישראל, וחתמנו על הסכם לניהול הפרדס הכי גדול בעולם, בשטח של 400 אלף דונם. ומי העניק לי מדליה בתערוכה חקלאית בינלאומית? פידל קסטרו בכבודו ובעצמו. פגשתי אדם סקרן ממדרגה ראשונה. לפי השאלות שלו בהיסטוריה יהודית, אין לי ספק שיש לו שורשים יהודיים".



**


רבין יצחק - "מי שלימד אותי לנהוג היה יצחק רבין, מפקד קורס המ"מים שלי. במלחמת העצמאות, הן במבצע דני, הן בפריצה לנגב הנצור, הייתי איתו בשורה של קרבות, שבהם בהתאם לתורת הפלמ"ח היה חודר לכל נקודה בשטח הלחימה. לימים, כשמינה כראש הממשלה, בתקופת הכהונה הראשונה שלו, את אריק שרון כיועצו למלחמה בטרור, אריק הביא אותי כסגנו. כשהוא פרש כעבור מספר חודשים, המשכתי אותו בתפקיד שיועד לו. ישבתי בתוך האקווריום, וזה אומר קשר אינטימי עם ראש הממשלה.



“מתוך מה שאני מבין בעניינים האלה, אין לי ספק שב–4 בנובמבר 95' לא הגנו בצורה מספיקה על רבין. ברור שלא מכניסים ראש ממשלה לתוך קהל צפוף בלי שמגינים עליו בטבעת ברורה מאוד. מה שהיו צריכים לעשות זה לפנות אותו בדרך אחרת או קודם לפנות את הקהל".



"לימד אותי לנהוג", רבין. צילום: אבי שמחוני, במחנה
"לימד אותי לנהוג", רבין. צילום: אבי שמחוני, במחנה



רמת השרון - "זו המושבה הקטנה שבה אני, רפי הנטמן של אז, גדלתי מגיל 3. זה המקום שבו התחלתי את הפעילות הביטחונית שלי. הייתי בן 10 כשהתחילו מאורעות תרצ"ו ב–36', כשאז לא היו טלפונים ואמצעי קשר אחרים, הפעילו אותנו, הילדים, כמקשרים בין העמדות שבין הפרדסים. שם למדתי להתגבר על הפחד והתחילה הזיקה שלי לחקלאות, כשעזרתי להורי בחליבה ובמתן אוכל לעופות במשק המעורב שהם הקימו".



"רפי המסריח" - "זה הכינוי שדבק בי מאז הלימודים בגבעת השלושה. אם שמעת שמקורו בכך שכביכול נפלתי לבור ספיגה, זה היה אחד הצ'יזבטים כדי להסביר את הכינוי המוזר. למעשה, חברי לחדר, רחבעם זאבי, חיטט לי בגרביים ואמר: ‘אתה מסריח!', ואני עניתי לו: ‘ואתה גנדי!', אם כי אני לא בטוח שאני היחיד שקראתי לו כך בגלל הרזון שלו דאז. לכינוי שניתן לי אין שום קשר לכך שבהתקפה על הרדאר, בתקופת מלחמת העולם, זחלתי במנהרות הביוב על הכרמל".



**


שמיר יצחק - "עם יצחק שמיר היה לי קשר אישי מאז תקופת המוסד גם אם לא עבדנו יחד בשום מבצע. יחסים אישיים קרובים נוצרו בינינו כשבעקבות אריק שרון הצטרפתי לתנועת החרות. לימים לא הייתה הסכמה בינינו. כשהצעתי ב–88' לספח את בקעת הירדן ואת גב ההר, הוא, ראש הממשלה, התנגד בנימוק שלמעשה כל שטחי יהודה ושומרון הם שלנו. עד עכשיו אני רואה את זה כשגיאה, שאסור לחזור עליה. כשיש כעת הזדמנות להיפרד מהפלסטינים בגלל טראמפ, חשוב לנצל אותה".



שרון אריאל - "אריאל שרון היה איש ייחודי מעבר לכל ספק, יצירתי, חכם ואמיץ עם אגו שלפעמים הפריע לו. מצד אחד, הוא היה אידיאליסט, שבשנים מסוימות חשב שיצליח לספח את כל יהודה ושומרון ותמך בתוכניתו של בגין למתן אוטונומיה לפלסטינים. כשהבין שזה בלתי ניתן ליישום, הוא החליט בהמשך להקים התנחלויות מחוץ לגושי ההתיישבות כדי שישמשו אחר כך למשא ומתן.



“בסיכומו של דבר מעטים המנהיגים שהיו לנו כמוהו. מה שקרה לו ב–4 בינואר 2006 זו טרגדיה לעם ישראל. אילו הוא היה ממשיך לכהן כראש ממשלה, היינו מזמן בהפרדה מוחלטת מהפלסטינים ביהודה ושומרון, בהמשך להתנתקות".



**


איך היית רוצה שיזכרו את רפי איתן? - "אולי יכתבו עלי בדפי ההיסטוריה כמי שהביא את אייכמן ארצה. מעבר לכך, לא יזכרו אותי. אם תשאל מדוע, אשיב שאני אדם ריאלי. בעוד שלכידת אייכמן נכנסה להיסטוריה של מדינת ישראל, דברים אחרים שעשיתי מן הסתם יישכחו תוך דור או שניים. זו דרכו של העולם".