שרה ובנימין נתניהו כבר מזמן אינם שני אנשים נפרדים. מדובר בישות אחת מבוצרת, מבודדת, נישאת ושולטת. מאז שלמה המלך ומלכת שבא לא זרח פאוור-קאפל כזה בפוליטיקה הגלובלית והישראלית. תהליך התכתם של בנימין ושרה משני אנשים לאחד נמשך שנים ארוכות, והגיע לשיאו לקראת הבחירות האחרונות במרץ 2015. כל מי שסבור שהיא מחזיקה אותו במקום רגיש והוא שבוי מאונס מסיבה כזו או אחרת או להפך, טועה טעות מרה. הם מחזיקים זה את זו, נאמנים זה לזו, רואים אחד בשנייה את חזות הכל.
הם הקימו מצודה מבוצרת בירושלים, שממנה הם מהדקים כל הזמן את אחיזתם במדינה, ובכלל. הם עשו את כל זה יחד. היא האידיאולוגית הגדולה של מצודת נתניהו, הוא מופקד על הביצוע. היא ליבת הכור, החשדנות המבעבעת, הנחישות הפנימית. הוא הפרזנטור, הפרונטמן, חלון הראווה. הם כלים שלובים בלתי נפרדים. מה שהוא יודע, היא תדע. מה שהיא רוצה, הוא יביא.
ראש הממשלה רואה ברעייתו שותפה מלאה, שוות זכויות ולגיטימית בשלטון. לתפיסתו, לא הוא נבחר - הם נבחרו. הוא מאמין שהיא האדם היחיד שנאמן לו באמת. רק היא תיתן לו את העצה הנכונה, רק היא לא חותרת תחתיו ולעולם לא תבגוד בו. זו אמונה טהורה, אמיתית, שטופחה עם השנים גם בזכות הפרנויה המתמשכת של נתניהו, שהרעיה יודעת לתחזק ולהאדיר. הוא נשבע בשמה, היא מעריצה אותו, יחד הם מתעלמים לחלוטין מרעשי הרקע, מהסימנים המעידים ומהכתובות שעל הקיר. יש להם זה את זו, וזה מספיק להם, ומתברר שגם לנו. 30 המנדטים שגרף נתניהו ב־2015 הוכיחו זאת.
במרוצת השנים ניסו רבים וטובים להעיר לנתניהו על מעורבותה המוגזמת של רעייתו. רובם ככולם כבר לא איתנו. הבחירה של בנימין הייתה ברורה, הוא בחר בשרה. כל מי שזה לא מצא חן בעיניו, נפלט מהמצודה ועקבותיו נעלמו. חלק מהחברים הללו חזרו, בצורה כזו או אחרת, לחייהם של בני הזוג. אביגדור ליברמן, נפתלי בנט, איילת שקד. רשימה חלקית. כל זה לא מעכב את השיירה, שממשיכה להתעלם מהנביחות ולעבור הלאה.
בסוף 2016 נראה שלטונם של בני הזוג במדינה, במוסדותיה ובחיי נתיניה, מבוצר מאי פעם. המערכת מתפקדת. המצודה שנבנתה בירושלים מגוננת עליהם מחורשי רעתם ומקושרים בוגדניים. גם המשטרה, שמצטבר אצלה חומר רב על התנהלותם, מתקשה לייצר מסה קריטית שתסדוק את המשפחה השלטת. קשר השתיקה נמשך. המצודה נראית בלתי חדירה, ועננה כבדה של פחד אופפת את כל אלה שהיו שם, אבל מסרבים לדבר. הם מאמינים ששרה ובנימין כאן כדי להישאר.
הקדנציה הראשונה ב־1996 הייתה בסך הכל סטאז', תקופת התלמדות שבה ניסה הצעיר בן ה־47 ללמוד איך מנהלים מדינה ומבצרים שלטון תוך כדי תנועה. נתניהו הגיע לשלטון חסר כל ניסיון, ושילם שכר לימוד יקר. הוא הושלך מלשכת ראש הממשלה ונשבע להפיק לקחים ולחזור. לא היה לו ספק לרגע שזה יקרה. כעבור עשור, זה אכן קרה. משנה לשנה, מניצחון לניצחון, בנה נתניהו את הביטחון העצמי ואת יכולת השליטה. עם האוכל בא התיאבון. היועץ המשפטי לממשלה הקודם היה עורך דינו, הנוכחי היה מזכיר הממשלה שלו. את המפכ"ל הוא הביא. את המבקר הוא אישר. בליכוד לא נותרו מתחרים ראויים. כל מי שמרים ראש, נערף. המלחמה בתקשורת הפכה לג'יהאד. תהליך הפירוק וההרכבה שלה נמצא בשיאו.
לנתניהו דף הפייסבוק הנצפה בישראל, העיתון הנפוץ ביותר, והוא בדרך להפלת איי ההתנגדות האחרונים. כל זה, והוא עדיין לא נרגע. להפך. הבולמוס גובר. נכון להיום, על פיהם של בני הזוג יישק דבר. אי אפשר להזיז שום דבר, למנות אף אחד, לבצע מהלך כלשהו, בלי לקבל אישור. משניהם. מאז הניצחון האחרון ב־2015 דומה שנתניהו איבד את הרסן. אבל אז הגיע שיא חדש: ניצחונו של דונלד טראמפ בבחירות האחרונות בארה"ב, נגד כל הסיכויים, התקשורת, הבון־טון החברתי והפוליטיקלי קורקט. נתניהו מוקסם מהניצחון הזה. הוא שרף את הבלמים, והחליט שהכל מותר. המעצורים והמחסומים, הנפשיים והמוסריים, קרסו והתפוגגו. הוא לא מפחד משום דבר: לא מנשיא ארה"ב, לא ממערכת שלטון החוק, לא ממבקר המדינה ולא מהתקשורת. הוא עושה את מה שהוא רוצה, ורוצה את מה שבא לו.
נכון לרגע זה, לא נראה שמישהו מנסה לעצור אותו. לא נראה שאפשר לעצור אותו. ברק אובמה עוד העניק לו מתנת פרישה בדמות החלטה היסטורית במועצת הביטחון נגד ההתנחלויות. זו הייתה סטירת לחי מצלצלת, נקמה מאוחרת שהוגשה קרה כקרח, אבל נתניהו לא התרשם. אצל טראמפ, הוא מאמין, הכל יסתדר על הצד הטוב ביותר. מדינת ישראל הפכה להיות נכס מניב וממושמע של נתניהו. משפחת נתניהו. ולפחות בשלב זה, נראה שכל הצדדים מרוצים. הם, וגם המדינה. לתפיסתם זה היינו הך.
בואו נדבר רגע על בנימין נתניהו הפוליטיקאי. בשדה המדיני, מוקדם עדיין להעריך לאן תיקח אותנו ואותו ההחלטה של מועצת הביטחון מלפני שבוע. את מה שקרה בשדה הפוליטי הפנימי שלנו, לעומת זאת, קל הרבה יותר לנתח, בעיקר מפני שכל מה שהיה צפוי שיקרה - קרה. השמאל, באופן אוטומטי, הכריז מיד שההחלטה באו"ם היא ההוכחה לצדקת טענותיו נגד ראש הממשלה. הימין, באופן אוטומטי, השתכנע באותה עוצמה בדיוק שההחלטה הזאת הייתה הראיה הניצחת שהוא צדק בכל מה שחשב ואמר על האו"ם ועל ברק אובמה. ונתניהו? נתניהו, עושה רושם, יודע טוב יותר מכולם במערכת הפוליטית להשיב לשאלה "מה ישראלי בעיניך?"
נתניהו יודע היטב שהציבור הישראלי אולי לא אוהב כל מהלך וכל אמירה שלו, אבל הוא לא מוכן לסבול את הגויים כשהם נותנים לנו בראש, ועוד מוכן פחות לסבול את מי שחוגגים על זה כאן. ולכן, כשבוז'י וציפי ועוד 30 עיתונאים לועגים לו בטוויטר, נתניהו קורא ומזלזל. גם האופן שבו הסתיים בתחילת השבוע שעבר משבר עמונה שיקף במידה רבה את הנתיב שבו מתנהל ראש הממשלה בנימין נתניהו בדרך עמוסת המהמורות של הפוליטיקה הישראלית. מימין ישאלו למה היה צריך לחכות לרגע האחרון; משמאל יגידו שהוא נכנע; פרשני יום שישי יחזרו באותן מילים על אותה ביקורת שהשמיעו לפני, אחרי ובמהלך כל משבר; ונתניהו עצמו יסמן וי בדרכו אל הסוגיה הבאה.
נכון, אפשר להשחית עמודים שלמים על ניתוחים הנוגעים לכל החלטה שלו, לכל מהלך של ממשלתו, לכל עימות עם נפתלי בנט ולכל קרב עקיצות עם אהוד ברק. אך בתפיסה של נתניהו, תוקפם של כל אלה פג לכל היותר אחרי יומיים. בסוף, הציבור יודע מה הוא רוצה. ולא פחות מזה, כשהוא שולח מבט לעבר האופוזיציה, הוא יודע בדיוק מה הוא לא רוצה.
נתניהו של הקדנציה הזאת, שהחלה למעשה כבר במערכת הבחירות האחרונה, הוא נתניהו אחר מזה שהכרנו בעבר. חושש פחות, משוחרר הרבה יותר. מי ששמע את הנאום שלו בכיכר רבין, ערב הבחירות, שמע זמירות ימניות ברורות וחדות, מהסוג שנתניהו לא השמיע זמן רב קודם לכן. נכון, הוא ימשיך לדבר על מדינה פלסטינית - שנראית אצלו בערך כמו תוכנית האוטונומיה ההיא, שממילא אין ערבי שמוכן לקבל אותה - אבל בסופו של דבר, נתניהו מתנהל כמי שלא שוכח לרגע מי הקהל שלו, מי בחר בו ומי מחכה מימינו כדי לקטוף ממנו קולות ברגע שיזייף.
אם צריך תחום אחד שיבהיר עד כמה לקדנציה הזאת הגיע נתניהו אחר ומשוחרר, נדמה שמערכת היחסים שלו עם התקשורת לא משאירה הרבה מקום לאי הבנות. זה לא שבקדנציות הקודמות הייתה אווירה של ירח דבש בין הצדדים, אבל בשנה האחרונה מתייחס נתניהו אל התקשורת הישראלית כאל מי שקמה עליו לחסלו. נאמן לתובנה זו, אימץ נתניהו את הכלל העתיק - "הבא להורגך, השכם להורגו".
בקיץ האחרון אירח נתניהו בלשכתו, בסבבים, עשרות רבות של עיתונאים. כל סבב כזה זכה להצגה של חמש שעות נטו. כל סבב נאלץ לצפות במצגת של מה שראש הממשלה רואה כהישגיו הגדולים בתחום המדיני והכלכלי. גרפים עלו וירדו, נתונים נשפכו על ראשינו בקצב מטורף. לפחות בפגישה שבה אני נכחתי, לא ראיתי מישהו שמצליח לאתגר ברצינות את ראש הממשלה ולהוכיח שמשהו מהעובדות שהוא מציג אינו מדויק.
אין ספק שבתחום המדיני נפתחו בשנה האחרונה שערים רבים מאוד, ושבתחום הכלכלי יש מספרים גדולים שמשחקים לטובתו. מנגד, אין ספק שמול כל נתון כזה אפשר להציג שאלות ותהיות וגם נתונים אחרים ונוספים, שמציירים תמונה שונה. מה בכל זאת לימדה הפגישה הזאת? שממערכת היחסים העקובה מדם בין התקשורת לבין ראש הממשלה שני הצדדים יוצאים ניזוקים. התקשורת ניזוקה משום שהאובססיה שלה נגד נתניהו הביאה את הציבור לגלות אדישות לכל מה שהיא מפרסמת עליו. נתניהו ניזוק משום שבמערכת יחסים כזו כלי התקשורת בוחרים במודע לא לפרסם שום דבר שיכול להאיר אותו באור חיובי.
בנימין נתניהו מתייחס אל הטיפול התקשורתי שהוא זוכה לו בתמהיל של בוז ולעג, ובסביבתו מביאים כדוגמה את מה שמתרחש במערכת היחסים בינינו לבין ארה"ב. במשך כל תקופת נשיאותו של ברק אובמה הזהירו מיטב הפרשנים את נתניהו שההתנהלות שלו עלולה לחבל ביחסינו עם האמריקאים. שהנשיא האמריקאי יעניש את כולנו בגללו, שארה"ב היא הגדולה בידידותינו ושקשרינו איתה הם נכס אסטרטגי שאסור לפגוע בו. ואז ניצח דונאלד טראמפ. מהרגע שבו הוכרזו התוצאות, לא מפסיקים אותם מומחים לתקוף את האמריקאים, לבוז לנשיאם הנבחר, להזהיר שאם הוא יהיה יותר מדי לטובתנו זה יהיה רע, להסביר שהשגריר הבא שלהם כאן הוא מטורף ושהרעיון להעביר את השגרירות לירושלים הוא לא נורמלי.
מבחינה פוליטית גרידא, נתניהו משוכנע שהשנאה העיתונאית כלפיו עושה לו טוב. די ברור לו שהתקשורת, שחובטת בו וברעייתו ללא הפסקה, מלכדת סביבו את המחנה. במצב הדברים הנוכחי, כשפרשות בעניינם עולות ויורדות בקצב רצחני, כל אזרח הגון מבין שמשהו כאן לא סביר. האם כך יהיה גם הלאה? קשה לדעת.
לא מן הנמנע שבשלב מסוים תתהפך הקערה על ראשו. לא מן הנמנע שיבוא הרגע שבו תיווצר מסה מספקת של אזרחים שיימאס להם. שגם אם המתקפה על בנימין נתניהו נראית להם מאורגנת, אובססיבית ולא הוגנת, הם ירגישו שאין להם יותר כוח. שהם רוצים קצת שקט. עד שזה יקרה, קשה לראות בסביבה מישהו שמסוגל להתמודד מולו ברצינות.
את אישיותו של גדי איזנקוט ניתן להבין מסיפור קטן אחד: בשיאה של פרשת הרפז, כשהיה אלוף פיקוד הצפון, נכנס אליו יום אחד אלוף פיקוד הדרום יואב גלנט והציע לו עסקה מושחתת: תמוך במועמדותי לרמטכ"לות תמורת תפקיד סגן הרמטכ"ל, ויחד נדחוק את בני גנץ אל מחוץ למאבק, אמר לו. איזנקוט הביט בגלנט, הודיע לו שהפגישה הסתיימה וביקש ממנו לצאת מהחדר. אחר כך, כשמינוי גלנט בוטל, ויתר על ההצעה שקיבל מנתניהו וברק להיות הרמטכ"ל. ככל הידוע, הוא הקצין הראשון בתולדות צה"ל שסירב להתמנות לרמטכ"ל, והמליץ לדרג הממנה על חברו, המנוסה ממנו (בני גנץ). לפעמים האנטי־גיבור הופך לגיבור בעל כורחו. זה מה שקרה לאיש הצנוע שנולד בטבריה וגדל באילת, עד שהפך לראש המטה הכללי של צה"ל.
שנת כהונה רביעית לא מעניינת אותו. להפך, הוא מעדיף ללכת הביתה אחרי שלוש שנים. במבט ראשון לא נוצר צורך להעיף בו מבט שני: נמוך, עגלגל, נטול כריזמה, ענייני עד כדי יבושת. כשחודרים מעט פנימה, מתגלה קצין חושב, ישר כסרגל, נטול אגו וחדור מטרה. איזנקוט משתייך לזן הנדיר כל כך של אנשים שאין שום מניע נסתר או אינטרס זר מאחורי החלטתם או חשיבתם. רק טובת העניין. הוא לא יכופף את הכללים, לא יאנוס את המפה, לא יעשה לעצמו הנחות ולא ירפה עד שיקרה מה שהוא רצה שיקרה.
רב אלוף גדי איזנקוט הוא האיש המתאים ביותר להנהגת הצבא בעידן הנוכחי. תיקון הכרחי לטלטלת הרפז ולחולשת גנץ, פלוס ראייה מפוכחת קדימה וקבלת החלטות חיוניות שאיש לא העז לקבל לפניו. הוא הסתדר מצוין עם משה (בוגי) יעלון ומסתדר לא רע עם הנגטיב המוחלט שלו, אביגדור ליברמן. זה לא הם, זה הוא. איזנקוט יסתדר עם כל אחד, כי אין לו שאיפות נסתרות והוא לא נותן ליצר ולאגו להשתלט לו על הראש. הראשון, זה זמן רב, שהספקולציות אם ילך או לא ילך לפוליטיקה אחרי השירות מיותרות לגמרי. גדי איזנקוט רק רוצה לשוב הביתה בשלום.
הוא לא תכנן שזה יהיה חלק מתפקידו, אבל בשנתיים שבהן הוא מכהן כמפקד הצבא הפך איזנקוט גם למגדלור של ממלכתיות ולמגן של הדמוקרטיה הישראלית. על רקע שחיקת הממלכתיות הישראלית, מתבלט הגולנצ'יק בדרכו השקטה והעיקשת כאחד הבכירים היחידים בשירות הציבורי שעבורם ערכים דמוקרטיים הם לא משהו שתולים במסגרת על הקיר, אלא הלכה למעשה.
תוך הפגנת כבוד לסמכותו של הדרג הנבחר על הדרג הממונה, איזנקוט יודע גם להוכיח שכפיפות אין משמעה גם כיפוף של ערכים. הוא לא שיער שימצא את עצמו משרת תחת שר הביטחון אביגדור ליברמן, שעליו הוא חולק כמעט בכל נושא. עם זאת, השניים האלה מצאו מודוס ויוודני לעבוד ביחד. כבוגר פרשת הרפז, איזנקוט נשבע שלעולם לא יאפשר התפרצות של מלחמת לשכות, כמו שהייתה אצל ברק ואשכנזי, והוא בוחר את הקרבות שלו מול ליברמן - יודע על מה להילחם ועל מה לוותר.
איתרע מזלו ובמשמרת שלו התחוללה פרשת אלאור אזריה, שעוד בטרם הסתיימה מאיימת על היסודות הערכיים והפיקודיים של הצבא. איזנקוט הגיב מהר וטוב לפרשה, ושלח מסר חד לצה"ל על ההתנהגות שהוא מצפה לה מהלוחמים. כמוהו הגיב מיד גם ראש הממשלה, רק שיומיים אחר כך הבין נתניהו שתגובה ערכית לא מביאה הרבה לייקים, והחליף את עמדתו. תהום פעורה בין שר הביטחון לרמטכ"ל בפרשה הזאת, שניהם מכירים בקיומה ונזהרים שלא להלך על ספה.
כפי שנהג לכל אורך שירותו, איזנקוט לא חושש להביע את דעתו בפורומים המתאימים, ולא מנסה למצוא חן בעיני הממונים עליו. במסמך המכונן והנועז של “אסטרטגיית צה"ל", שהוציא איזנקוט בשנת כהונתו הראשונה, הוא החזיר לשיח הצבאי את ערכי הניצחון וההכרעה, ויצק לתוכם משמעות. הוא גם הבהיר לדרג המדיני מה הוא מרחב ההחלטות שיידרשו אליו הקברניטים בזמן מלחמה, בין הכרעת האויב לבין פגיעה מוגבלת בו. ברור מהמסמך מי אמור להחליט על כך.
תפיסתו על הפעלת כוח במצבים שבין שגרה לחירום עמדה כבר במבחן בהתמודדות מול גל פיגועי היחידים. גישתו, המבדילה בין מחוללי טרור לשאר האוכלוסייה הפלסטינית, הוכיחה את עצמה והביאה לירידה משמעותית במספר הפיגועים. במקביל הוא מכין היטב את הצבא לעימות נוסף בעזה, ומנסה להכין אותו גם לעימות אפשרי (אף שלא צפוי) בצפון. שם, הדעות חלוקות על טיב המוכנות והתוכניות של צה"ל לעימות עתידי מול חיזבאללה.
במזרח התיכון של היום יש סיכוי טוב שתוכניותיו לא יצטרכו להיבחן במלחמה, ועדיין, בסערה המזרח התיכונית ובתהפוכות הפנימיות של ישראל - איזנקוט הוא האיש הנכון בזמן הנכון.
אל תטעו בחיוך הרחב שלה. מדובר במנהלת מוכשרת, חרוצה, ממוקדת ויעילה. היא הצליחה להתנחל בלבה של נשיאת העליון מרים נאור ולהפוך לידידה קרובה, בעודה רוקמת את התוכניות להחלשת בית המשפט העליון מאחורי גבה. קשה לשנוא את שקד, בלתי אפשרי לבוז לה, אבל אין ספק שמדובר באחד האויבים המתוחכמים והמסוכנים ביותר שקמו לשמאל הישראלי ולממסד המשפטי. שקד הורגת אותם ברכות, בנעימות, בלי ללכלך את הידיים. בדרך, היא נהנית מכל רגע.
את המינוי שלה לתפקיד היא חייבת לאביגדור ליברמן, שהודיע לנתניהו ברגע האחרון שהוא נשאר מחוץ לממשלה, והשאיר את נתניהו ללא נשימה ודופק. במרוצו נגד השעון נחפז נתניהו לסגור במהירות עם ש"ס, ואז היה גורלו נתון בידיהם של בנט ושקד. כששלום שלמה, היועץ הפוליטי של הבית היהודי בזמנו, הציע לדרוש מנתניהו את תיק המשפטים בשביל איילת, היא צחקה. “נראה לכם?", שאלה את הנוכחים בחדר. אבל הדרישה נמסרה, וראש הממשלה נכנע ללא קרב.
השאלה היא מה הלאה. שקד נהנית במשרד המשפטים הנאה מרובה, ומקדמת את האג'נדה שלה במיומנות וביסודיות. לאף אחד אין מושג כמה זמן נותר לה בתפקיד. מבחינתה, כמה שיותר.
במבט על יש לה ולנפתלי בנט בעיה אסטרטגית לא פשוטה. הם יודעים שלא יוכלו לכבוש את הנהגת המדינה מהבית היהודי. הם יודעים שכדי להגיע לפסגה הם יצטרכו להקיף את עצמם באנשים שאינם בצלאל סמוטריץ', אורי אריאל ומוטי יוגב. הבעיה היא שהליכוד תפוס. כל עוד נתניהו שם, הם בחוץ. מי שמכיר את השטנה הרובצת בין “הגברת" לבין הצמד בנט-שקד, יודע שמדובר בעניין נצחי שייפתר רק בגיהינום, אם בכלל. שקד תיאלץ, לפיכך, להמתין לעידן שאחרי נתניהו כדי לנסות לעלות מדרגה נוספת ולהגיע, יחד עם תאומה בנט, אל הפסגה. היא נראית כמו הבת המוצלחת של מרבית הפוליטיקאים ושרי הממשלה שעמם היא מסתופפת במסדרונות השלטון. למרות זאת, היא מערבבת אותם בלי להתבייש.
לשקד יש מערכות יחסים מצוינות כמעט עם כולם. קשה למצוא קולגות או יריבים פוליטיים שלא מעריכים אותה. היא מקיימת מערכת יחסים מסועפת עם אביגדור ליברמן, עם משה כחלון, אפילו עם יאיר לפיד. היא עניינית, הגונה, ולמרות דעותיה האידיאולוגיות הקשיחות היא יודעת להפגין היגיון בריא, לזהות קווים אדומים ולנסות לא לשבור את הכלים.
שקד היא נמר טורף בעור של כבשה רכה, ואף שכולם יודעים את זה, היא מצליחה פעם אחר פעם להפתיע את המערכת הפוליטית ולתמרן את ההתרחשויות לשביעות רצונה. בפרפראזה על מה שאמר בזמנו בנימין נתניהו: כשאיילת רוצה משהו, היא בדרך כלל משיגה אותו.
התרעות פיקוד העורף